פרשנות מצטטת על שופטים יד:יח

הששי יתרעם לעגלה אשתו. מדרש וכי היא בלבד אשתו אלא שפעת כעגלה וילדתו ושהיתה חביבה עליו כעגלה כמו (שופטים י״ד:י״ח) לולא חרשתם בעגלתי ומפני חביבותה של מיכל קורא אותה אשתו:

חרשים. פעל חרש הונח בעצם על חרישת האדמה לכל זרע אשר יזרע, ומשם נטה אהלו אל כל החופר בעומק איזה דבר, חרשי עץ אבן ברזל, בעלי העיון החורשים בשדה החכמה משדדי עמקיה, כי החופר בחלקת העיון ישדד עמקים אחריו, ישאל יפליא יקשה יסתור, ואמר החכם ראשית חכמה פליאה, ונקראו החוקרים האלה חכמי חרשים, החרש והמסגר (מ"ב כג יד), לולא חרשתם בעגלתי (שופטים יד יח) :

ומראה הנגע עמוק. מראהו עמוק ולא ממשו עמוק ^כור"ל לא שממשות הבשר עמוק אלא רק נראה שהיא עמוקה, אבל בממשותה היא שוה, וענין זה פשוט לכל המפרשים באין כל ערעור וספק, וכ"פ הרמב"ם בפ"א ה"ו מטו"צ, ועיין משכ"ל אות ט'. אך הנה קשה לי טובא על זה מסוגיא דבכורות מ"א א' דאיתא התם במשנה, הבכור שהוא בעל גרב אין זה נחשב מום לשחוט עליו, ופירשו בגמ' מאי גרב – חרס, והיינו שחין שקשה כחרס, ושוב חקרו בגמ' אם חריץ במקום בשר הוי מום או לא, ופשטו דלא הוי מום, דאי ס"ד הוי מום, א"כ איך אמרי' דגרב היינו חרס וחרס בודאי מיחרץ חריץ כדכתיב ומראהו עמוק מן העור, כמראה חמה העמוקה מן הצל, ובכ"ז אין נחשב מום, יעוי"ש, הרי מבואר מפורש דס"ל לסתמא דגמ' דהפירוש ומראהו עמוק – עמוק ממש, היינו שממשות הבשר עמוק כדמפרש חרס בודאי מיחרץ חריץ, ודבר פלא הוא שלא העירו המפרשים כלל וכלל מסוגיא זו שממנה מתבאר סתירה מפורשת להדרשה שלפנינו.
אך גם הסוגיא דהתם תמוה, דאחרי דמסיים שם כמראה חמה העמוקה מן הצל, ומראה זו בודאי אין הממשות עמוקה, דעל זה מעיד החוש, א"כ איך מביא ראיה דבודאי מיחרץ חריץ. ולכן אפשר לומר בכונת הגמ' דאחרי דגם במראה עמקות כמראה חמה העמוקה מן הצל הוי נגע מכש"כ אם באמת גם הממשות עמוקה, ולפי"ז תתיישב הערתנו זאת.
ואמנם יתכן לומר בכונת האומר שם בגמ' דגרב היינו חרס, דלכן נקרא הגרב בשם חרס, יען כי יש לו עומק (חריץ) לגבי הבשר שמסביב לו כמו מראה החמה העמוקה מן הצל, ותהיה אפוא הוראת המלה חרס – שמש, חמה, (ובמובן חרץ כמ"ש רבינו גרשום בפירושו), כמו בטרם יבא החרסה (שופטים י"ד) האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט'). .
(שם)

לעגלה. זו מיכל, שהיתה חביבה עליו, וכן הוא אומר (שופטים יד יח): לולא חרשתם בעגלתי. והכתיב (לקמן ו כג): ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, עד יום מותה לא היה לה מאותו מעשה ואילך, קודם אותו מעשה הוי לה:

חרש. שמש כמו האומר לחרס לא יזרח וגו' (לעיל ט) בטרם תבא החרס' (שופטים י״ד:י״ח):