וַיְהִי֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם וּמֶ֖לֶךְ אֵ֣ין בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י ׀ אִ֣ישׁ לֵוִ֗י גָּ֚ר בְּיַרְכְּתֵ֣י הַר־אֶפְרַ֔יִם וַיִּֽקַּֽח־לוֹ֙ אִשָּׁ֣ה פִילֶ֔גֶשׁ מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָֽה׃
רש"י
כימי הגבעה. יש אומרים זה גבעת בנימין בפלגש (שופטים יט) ויש אומרים זה גבעת שאול (שמואל א יא) ששאלו להם מלך ומרדו בדברי הנביא:
מלבי"ם
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, לדעת חז"ל פי' שנצטרע, ומפני שהם ימים של צער קורא אותן ימים רבים, וכן פי' מ"ש בשנת מות המלך עוזיהו שנצטרע, ובהשקפה ראשונה חשבתי שדבריהם בנוים על הכלל שבכ"מ שמדבר ממיתת מלך מזכיר שמו בלא תואר מלך וישכב שלמה עם אבותיו וישכב רחבעם וישכב אביה וכן כולם, וע"כ במה שהזכיר תואר, מלך מצרים, מלך עוזיה, דרשו שהיו בחיים רק שנצטרע (ושוב שמעתי כן בשם הגר"א), אולם שבתי וראיתי שהגם שכלל זה הוא בדוק בכ"מ שכתוב וישכב עם אבותיו שאז כבר חדלה המלוכה ולא יזכיר בו עוד תואר מלך, אבל במקום שכתב וימת מצאנו שני מקומות יוצאים מן הכלל, וימת מלך בני עמון (שמואל ב ט״ז:ג׳"ד) ויכה את מלך ישראל וימת המלך (מלכים א כ״ב:ל״ד). והנה כ"מ שכתוב בימים ההם, יציין לפעמים דבר שנעשה כל משך זמן ההוא, כמו בימים ההם אין מלך בישראל (שופטים י״ט:א׳), ולפעמים יציין דבר שנעשה בנקודה מיוחדת ביום מן והימים כמו ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו, אבל הציון בימים הרבים שמורה דבר שנעשה במשך זמן רב לא יצדק על מיתת המלך, וע"כ פי' שנצטרע והצרעת נמשך ימים רבים, שלפי ערך הצער. היו רבים, כמו ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ששלשה ימים הם רבים בערך זוב הדם, ועשרה ימים יחשבו לרבים לערך מה ששחטו ג' מאות ילדי ישראל בכל יום. אולם לדעת המפ' שמת ממש מ"ש ויהי בימים הרבים חוזר לספור הקודם שהחל קושי השעבוד משנולדה מרים, ואחר שנולד משה והושם ביאור בטלה הגזרה של השלכת הילדים והשעבוד נשאר כמו שהיה, ובימים הרבים ההם מיום לדת משה עד היום שהיו שמונים שנה לא נעשה שום התחדשות לא לטוב ולא לרע, רק דבר אחד רשום שמת מלך מצרים אשר שם עליהם שרי מסים למען ענותם, וכל הימים היו מקוים כי כשימות מלך הזה הצורר אותם יוקל מעליהם עול השעבוד ועתה שמת המלך ונשארו בשעבודם כשהיו התחילו להרגיש בצרתם ולצעוק אל ה', וידוע בדה"י הקדמונים שכל מלך שעמד במצרים היה בונה לעצמו בנינים רמים ונשאים, ובתי קברות ועמודים (פירחמידען) גבוהים ורמים, ובמותו נשבתה העבודה הזאת, רק שהמלך החדש אשר עמד התחיל בעבודות חדשות לבמת טירות ועמודים לפאר מלכותו ומקום קבורתו, ולכן הרגישו בצרתם ויאנחו מו העבודה החדשה, והיה המנהג במצרים שכל שרי המלך ועבדיו ועמו היו עוסקים ימים רבים בבכי וזעקה ומספד מר כמ"ש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, וע"כ העבדים האלה המעונים ומרודים שעד עתה לא היו יכולים לצעוק ולבכות על ענים כי הנוגשים היו מענישים אותם על צעקתם, עתה שהשתתפו עם המצריים לצעוק ולבכות על מות המלך והם במר לבבם בכו וצעקו לה' מן העבודה, ועז"א ויאנחו ב"י מן העבודה והאנחה היא מעומק הלב והזעקה הוא בקול, שחשבו מצרים שהם נאנחים וזועקים על מות מלכם והם עשו זה מן העבודה, ומזה התעוררו אל השועה שגדר שם שועה שצועק לישועה ששועו אל ה' שיושיעם, ותעל שעותם אל האלהים הגם שהיה מן העבודה ומסבתה כי עדן לא שבו בתשובה שלמה, בכ"ז:
מלבי"ם
והגר הגר בתוככם: יש הבדל בין הה"א של שם "האזרח" ובין הה"א של שם "הגר" כי הה"א של שם "האזרח" היא ה"א המחלטת ופירושו כל אזרח (כנ"ל סימן הקודם) אבל הה"א של שם "הגר" היא ה"א הידיעה כי יש גר תושב וגר צדק ושניהם נקראים בשם "גר" כמו "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" שהוא הגר תושב. ובמכלתא (פר' יתרו) "וגרך אשר בשעריך" זה גר צדק. או אינו אלא גר תושב...כשהוא אומר "וינפש בן אמתך והגר" – הרי גר תושב. אמור וכן הוא ביבמות (דף מח:) על "וינפש בן אמתך והגר" זה גר תושב וכולי. ובספרא קדושים (פ"ג משנה ד) "לענים ולגר" יכול לגר תושב? ת"ל "ללוי". ושם (פ"ח משנה ב) "כאזרח מכם יהיה לכם הגר" – מה אזרח שקבל עליו דברי התורה אף גר. וכן בפר' אחרי פרק יב על "כל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר" מבואר שנוכל לטעות ש"גר" הוא גר תושב. ולפעמים אמר "גר תושב" בפירוש שלא נטעה שגר הוא גר צדק כמ"ש בספרא בהר (פ"ה משנה א ושם פרק ח) "גר תושב". "גר" – זה גר צדק. "תושב" – זה אוכל נבילות. כי שם "גר" לא הונח מצד הדת רק מצד שגר בארץ לא לו, אם ברחוק או בקרוב – "ויהי איש גר בירכתי הר אפרים" (שופטים י״ט:א׳), "והוא גר בגבעה" (שם), הוא בקרוב. "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", "גר הייתי בארץ נכריה", הוא ברחוק. והכנענים שהשלימו עם ישראל וקבלו מס ועבדות ושלא לעבוד עכו"ם (לדעת הרמב"ם מהלכות מלכים) היו גר תושב. והבא שם מרחוק שמסתמא התגייר היה גר צדק. ושניהם נקראים "גרים" סתם. ולכן אמר "הגר", בה"א הידיעה, שהוא גר צדק דוקא. ולפי זה משם "הגר" אי אפשר לרבות נשים (כמו שריבה משם "האזרח" כנ"ל) כי הוא שם זכר פרטי. לכן הוסיף הפעל "הַגָר" שהפעל מורה שהחיוב מוטל עליו מצד שגר ביניהם, לא מצד השם "הגר" שהוא מיוחד לזכר, רק מצד פעולת הגרות שאין הבדל בזה בין זכר לנקבה שכן תמצא בכל מקום שמן השם הייתי ממעט נשים מרבה להו מן הפעל שמורה שהפעולה מסבבת החיוב מבלי הבט מי הפועל זכר או נקבה. ומה שכתב "בתוככם" – לרבות נשים ועבדים הוא על פי ההבדל שהיה לחז"ל בין כשאומר "הגר בתוככם" ובין כשאומר "הגר אתכם". שלשון "הגר אתכם" מורה על שנתגייר מקרוב, ולשון "הגר בתוככם" מורה שנתגייר זה ימים רבים, שכן אמרי בספרי (שלח פסקא קח) על "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם". "וכי יגור אתך" – אין לי אלא גר המתגייר (פירוש המתגייר מעכשיו). גר שנתגייר מנין? ת"ל "או אשר בתוככם". ובזה תבין מה שבמכלתא (פר' בא(ובספרי על "וכי יגור אתך גר ועשה פסח" מצריך לימוד שלא נטעה שגר שנתגייר יעשה פסח מיד, עיי"ש, כי יש לטעות כן ממ"ש "וכי יגור אתך" שמורה בעת שנתגייר. ועל פי זה אמר כאן שבמה שכתב "הגר בתוככם" מרבה עבדים, שהם בתוכם מכבר והם בתוכם ממש, כי הם קנין אדוניהם. ודרוש זה שדריש "הגר" – לרבות נשים. "בתוככם" – לרבות נשים ועבדים תמצא עוד בספרא (אחרי פרק י) גבי שחוטי חוץ, ושם (פרשה ח) גבי דם, ושם (פרק יא) גבי כיסוי דם, ושם (פרק יג משנה יב) גבי עריות, וקדושים (פרשה י) גבי מולך, אמור (פרשה ז משנה א) גבי בעל מומין, ובספרא (אמור פרשה ז) "הגר בישראל" – לרבות נשים ועבדים כמ"ש "בישראל" הוא כמו "בתוככם" (ומ"ש נשים ועבדים, נשים אגב שטפא דלישנא נקיט שכבר ריבה להו מן "הגר") ועיין מ"ש בספרא אמור (פרק יט משנה ז) על "כגר כאזרח" ומה שבארנו שם.