וַתִּזְנֶ֤ה עָלָיו֙ פִּֽילַגְשׁ֔וֹ וַתֵּ֤לֶךְ מֵֽאִתּוֹ֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יהָ אֶל־בֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַתְּהִי־שָׁ֕ם יָמִ֖ים אַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃
בן יהוידע
הָא רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא, דְּאַסְכִּים מָרִיהּ עַל יָדֵיהּ. מקשים לפי דברי אליהו זכור לטוב אדרבא הסכים לדברי רבי יונתן דהא אמר זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד ולפי זה מה שנאמר וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ (שופטים יט, ב) היינו על הנימא ולא על הזבוב?
ונראה לי בס"ד על פי האיכא דאמרי דאמרו אִידִי וְאִידִי בַּקְּעָרָה, זְבוּב אוֹנְסָא וְנִימָא פְּשִׁיעוּתָא, וקשא לו יהא דנימא פשיעותא למה הקפיד מאחר דליכא בזה מיאוס ואיך יאמר על זה 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' דמה בכך אם נמצא נימא בקערה?
אך יובן הכונה כך דמקודם בראותו הזבוב שראוי לכעוס בו משום מיאוס לא כעס עליה יען דיש ללמד זכות עליה ולומר אחר שהגישה הקערה לפניו נפל הזבוב ומה חטאה בזה דלעולם כשהגישה הקערה ראתה שלא היה שם זבוב אמנם כשראה אחר כך שנמצא נימא גם כן בקערה נהי דבנימא ליכא מיאוס מכל מקום נודע לו שהיא אינה עוסקת בנקיות ואינה בודקת היטב כי הנימא ודאי היתה מעיקרא ולא הרגישה בה שאם הרגישה היתה מסרה אותה ואם כן למפרע גם בשביל הזבוב אין ללמד עליה זכות לומר אחר שהגישה הקערה נפל הזבוב אלא יש לומר שגם הזבוב הוה מעיקרא ולא בדקה ולא עיינה היטב ומאחר דאיכא בזבוב מיאוס לכך כעס עליה השתא בעבור הזבוב.
ולפי זה נמצא מה שכעס עליה ומה שנאמר 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב שהוא מאוס אך לא כעס עליה בעבור הזבוב אלא עד שמצא הנימא כי קודם שמצא הנימא לימד עליה זכות דחזקה בודקת ורואה ועוסקת בנקיות והזבוב נפל אחר שהגישה הקערה ורק על ידי הנימא אתרע חזקתה ודין שהזבוב גם כן הוה מעיקרא ולפי זה פסוק 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב כמו שאמר רבי אביתר.
ותירוץ זה אני אומר לפי האיכא דאמרי דסבירא ליה אידי ואידי בקערה נתרץ קושיא הנזכר באופן אחר ושוב ראיתי במהר"ם שיף ז"ל שכתב ואולי אחר שמצא נימא קפיד גם על הזבוב ותלאו בפשיעה גם כן עד כאן לשונו עיין שם.
ועדיין הקושיא במקומה דגם בהכי נמצא דרחמנא הסכים עם רבי יונתן טפי דלפי דבריו מוכרח לומר פסוק וַתִּזְנֶה קאי על נימא שבה היתה עיקר ההקפדה אך בזה שכתבתי בס"ד נתיישבה הקושיא שפיר דלעולם על הנימא עצמה לא קפיד כלל כי אין בה מאיסות כדי שתחול ההקפדה עליה ומה שאמר נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד היינו דהקפיד על הזבוב כי על ידי שמצא נימא בטלה התנצלות שעשה לה מתחלה על הזבוב ולפי זה פסוק וַתִּזְנֶה לא קאי אלא על הזבוב כדאמר רבי אביתר. ודע דיש רמז לדבר רבי אביתר בכתוב כי סופי תיבות וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ [17] עולה מספר זְבוּב [17].
ונראה לי בס"ד על פי האיכא דאמרי דאמרו אִידִי וְאִידִי בַּקְּעָרָה, זְבוּב אוֹנְסָא וְנִימָא פְּשִׁיעוּתָא, וקשא לו יהא דנימא פשיעותא למה הקפיד מאחר דליכא בזה מיאוס ואיך יאמר על זה 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' דמה בכך אם נמצא נימא בקערה?
אך יובן הכונה כך דמקודם בראותו הזבוב שראוי לכעוס בו משום מיאוס לא כעס עליה יען דיש ללמד זכות עליה ולומר אחר שהגישה הקערה לפניו נפל הזבוב ומה חטאה בזה דלעולם כשהגישה הקערה ראתה שלא היה שם זבוב אמנם כשראה אחר כך שנמצא נימא גם כן בקערה נהי דבנימא ליכא מיאוס מכל מקום נודע לו שהיא אינה עוסקת בנקיות ואינה בודקת היטב כי הנימא ודאי היתה מעיקרא ולא הרגישה בה שאם הרגישה היתה מסרה אותה ואם כן למפרע גם בשביל הזבוב אין ללמד עליה זכות לומר אחר שהגישה הקערה נפל הזבוב אלא יש לומר שגם הזבוב הוה מעיקרא ולא בדקה ולא עיינה היטב ומאחר דאיכא בזבוב מיאוס לכך כעס עליה השתא בעבור הזבוב.
ולפי זה נמצא מה שכעס עליה ומה שנאמר 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב שהוא מאוס אך לא כעס עליה בעבור הזבוב אלא עד שמצא הנימא כי קודם שמצא הנימא לימד עליה זכות דחזקה בודקת ורואה ועוסקת בנקיות והזבוב נפל אחר שהגישה הקערה ורק על ידי הנימא אתרע חזקתה ודין שהזבוב גם כן הוה מעיקרא ולפי זה פסוק 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב כמו שאמר רבי אביתר.
ותירוץ זה אני אומר לפי האיכא דאמרי דסבירא ליה אידי ואידי בקערה נתרץ קושיא הנזכר באופן אחר ושוב ראיתי במהר"ם שיף ז"ל שכתב ואולי אחר שמצא נימא קפיד גם על הזבוב ותלאו בפשיעה גם כן עד כאן לשונו עיין שם.
ועדיין הקושיא במקומה דגם בהכי נמצא דרחמנא הסכים עם רבי יונתן טפי דלפי דבריו מוכרח לומר פסוק וַתִּזְנֶה קאי על נימא שבה היתה עיקר ההקפדה אך בזה שכתבתי בס"ד נתיישבה הקושיא שפיר דלעולם על הנימא עצמה לא קפיד כלל כי אין בה מאיסות כדי שתחול ההקפדה עליה ומה שאמר נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד היינו דהקפיד על הזבוב כי על ידי שמצא נימא בטלה התנצלות שעשה לה מתחלה על הזבוב ולפי זה פסוק וַתִּזְנֶה לא קאי אלא על הזבוב כדאמר רבי אביתר. ודע דיש רמז לדבר רבי אביתר בכתוב כי סופי תיבות וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ [17] עולה מספר זְבוּב [17].
רמב"ן
בֶּן אוֹנִי בֶּן צַעֲרִי. "בִּנְיָמִין", נִרְאֶה בְּעֵינַי לְפִי שֶׁהוּא לְבַדּוֹ נוֹלַד בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁהוּא בַּנֶּגֶב כְּשֶׁאָדָם בָּא מֵאֲרַם נַהֲרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לג מ), "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית י"ב:ט'), בִּנְיָמִין – בֶּן יָמִין, לְשׁוֹן "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהלים פט יג) וּלְפִיכָךְ הוּא מָלֵא, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ה:י"ח). וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה שֶׁתְּהֵא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דְּרוֹמִית לַאֲרַם נַהֲרַיִם, שֶׁהֲרֵי אֲרָם מִזְרָחִית לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּדִכְתִיב (בראשית כ"ט:א') "וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְּנֵי קֶדֶם", וּכְתִיב (במדבר כג ז) "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם", וְיַעֲקֹב עָבַר הַיַּרְדֵּן שֶׁהוּא לְמִזְרָחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיָה חוֹזֵר דֶּרֶךְ אֱדוֹם שֶׁהוּא בִּדְרוֹם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נִמְצָא אֲרָם מִזְרָחִית דְּרוֹמִית לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִצְפוֹנָהּ. אֲבָל אִם נוֹלַד בִּתְחוּם בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יְהוּדָה, כְּדִכְתִיב (שופטים יט ב) "בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה", וּכְתִיב (מיכה ה א) "וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה" הִנֵּה הוּא בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִנֵּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין בֵּית לֶחֶם אֶפְרָת נוֹלַד. וְאִם הַמָּקוֹם בְּהַר אֶפְרַיִם, הֲרֵי הוּא בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּדִכְתִיב (יהושע יח ה) "יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ מִנֶּגֶב וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל גְּבוּלָם מִצָּפוֹן". וְאִם בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין גַּם כֵּן אֵינָהּ בַּדָּרוֹם, דִּכְתִיב "וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה". וּמִכָּל מָקוֹם אֵין טַעַם לִקְרוֹתוֹ בֶּן דָּרוֹם. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי אִמּוֹ קְרָאַתּוּ בֶּן אוֹנִי, וְרָצְתָה לוֹמַר בֶּן אֶבְלִי, מִ"לֶּחֶם אוֹנִים" (הושע ט ד), "לֹא אָכַלְתִּי בְאוֹנִי" (דברים כו יד), וְאָבִיו עָשָׂה מִן אוֹנִי – כֹּחִי, מִלְּשׁוֹן "רֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ"ט:ג'), "וּלְאֵין אוֹנִים" (ישעיהו מ כט), וְלָכֵן קָרָא אוֹתוֹ בִּנְיָמִין – בֶּן הַכֹּחַ אוֹ בֶּן הַחֹזֶק, כִּי הַיָּמִין בּוֹ הַגְּבוּרָה וְהַהַצְלָחָה, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב (קהלת י ב) "לֵב חָכָם לִימִינוֹ", "יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ" (תהלים כא ט) "יְמִין ה' רוֹמֵמָה" (שם קיח טז), רָצָה לִהְיוֹת קוֹרֵא אוֹתוֹ בַּשֵּׁם שֶׁקְּרָאַתּוּ אִמּוֹ, כִּי כֵן כָּל בָּנָיו בַּשֵּׁם שֶׁקָּרְאוּ אוֹתָם אִמּוֹתָם יִקָּרְאוּ, וְהִנֵּה תִּרְגֵּם אוֹתוֹ לְטוֹבָה וְלִגְבוּרָה. וְרָאִיתִי בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה פ"ב:ט'), "בֶּן אוֹנִי" – בֶּן צַעֲרִי, "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא יָדַעְתִּי מַהוּ, כִּי הַכֹּל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְכֵן שֵׁם כָּל בָּנָיו לְשׁוֹן קֹדֶשׁ הוּא. אֲבָל רָמְזוּ לְמָה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁתִּרְגֵּם הַלָּשׁוֹן לְטוֹבָה: