פרשנות מצטטת על שופטים כא:י

והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פנחס כהן גדול ומצינו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנאמר (שמואל א י״ד:כ״ז) ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, וגדל מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנאמר (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת ופדאוהו כדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתה כחייבי מיתות ב"ד בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא לא ינקה וכתיב התם (משלי ו׳:כ״ט) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, וראינו שהביא הש"י רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז (שמואל ב כ״א:י״ד) ויעתר אלהים לארץ, ושלמה אמר לשמעי (מלכים א ב׳:מ״ב) הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ג ובשבועת שוא. ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף בכל עת שירצה כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו ונקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו לשעתו ועד שקר להרצח או להנקם אבל הנשבע לשקר מחלל הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו, ע"כ.

כל חרם אשר יחרם מן האדם היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום "מות יומת" הרי הוא הולך למות לפיכך לא יפדה אין לו דמים ולא ערך לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ט) ורבותינו נחלקו בדבר (ערכין ו) ויש מהם אומרים שהוא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן ויתכן שהזכיר זה בכאן לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר ועל דרך הפשט יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ימותו כל האדם הנמצא בהם והטעם שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה וכתיב (שופטים כא י) וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא ועוד מצאתי באגדה בילמדנו תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו חייב מיתה והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו (שמואל א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה וזה היה טעותו של יפתח בבתו כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא) או והעליתיהו לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה שם ואלה דברי רוח כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (שמואל א א יא) והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה ואם הדבר כן היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה אבל הדבר כפשוטו וטעותו היה ממה שאמרתי ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים כמו לא תאכלו על הדם (ויקרא י״ט:כ״ו) וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז) שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז) והכתוב אומר בו עוד (מלכים ב יד ו) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכן זה הכתוב יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול וזהו שנאמר שם (שמואל א יד מה) ויפדו העם את יהונתן ולא מת כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם) וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן:

אבל הרמב"ן ז"ל פירש כי הכתוב הזה על דרך הפשט יאמר כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחזתו הוא קדש להשם, שהן חרמי כהנים אין להן פדיון, אבל המחרים מאדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על אויביהם ונודרין נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם, בזה ודאי אין דעתו של נודר לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה, וימיתו כל הנמצא בהם כי נתכוין להשמידם ולהכריתם. ומהכתוב הזה יש להוכיח כי כל מלך ישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על דבר או יחרימו על עיר בהלחמם עליה, העובר על זה חייב מיתה, וזהו חיובן של אנשי יבש גלעד (שופטים כ״א:ט׳) שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וזהו חיובו של יהונתן גם כן שאמר לו אביו (שמואל א י״ד:מ״ד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן. ומה שכתוב ביהונתן (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת, והיה ראוי למות לפי שעבר על שבועת המלך אביו, טעם הדבר לפי ששוגג היה, וזהו שתרגם יונתן (שם) כי עם אלהים עשה היום הזה, ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין.