וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן וַיִּשְׂא֤וּ נָשִׁים֙ לְמִסְפָּרָ֔ם מִן־הַמְּחֹלְל֖וֹת אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֑לוּ וַיֵּלְכ֗וּ וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אֶל־נַ֣חֲלָתָ֔ם וַיִּבְנוּ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וַיֵּשְׁב֖וּ בָּהֶֽם׃
רש"י
ויצומו שבעת ימים. ולמה מסרו עצמם בסכנה לקחת גופות שאול ובניו מהר גלבוע יותר משאר ישראל לפי שעשה להם שאול טובה שהצילם כשעלה נחש העמוני עליהם וכנגד אותם שבעת ימים שנתנו להם זמן אם יבא להם מושיע והיו צמים ומתענים אולי יבא להם מושיע ובא שאול והושיעם כנגדן נתענו עתה גם הם ז' ימים וגם מפני אבילות שנהגו שבעת ימים כי גם קרוביהם היו כשהרגו ישראל את יושבי גבעה במעשה פלגש בגבעה (סוף שופטים) נתנו אנשי יבש בנותיהם לבנימין כשחטפום מן המחולות:
הפלאה
שם הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה. אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נגזר עליו וכו'. הא דקאמר לשון כפול המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו מפני שבידיעה עצמה שהיא במחשבה אם מרבה לחשוב בו הוא ניבול. וכבר כתבו המפרשים כי הרהור הוא לשון הריון המוליד את הדיבור וממשיכו לתוך הפה. וצריך שמירה שלא יוציאו בשפתותיו. וזהו דקאמר הכל יודעים רצה לומר הידיעה היא ראויה לכל אדם והיא מצות נשואין. שהרי אדם הראשון שאל בת זוגו והקב"ה נעתר לו ובראה והשתדל בנשואין כמ"ש חז"ל. אבל מה שמרבה בתאוה והרהור הוא מנבל פיו וסופו שיביאהו להוציא דבר נבלה מפיו. ויש לפרש עפי"ז פסוק במשלי סימן ל"א אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. רצה לומר כי ענין הנשואין מצוה היא ומצינו לשון נשואין בפסוק ברות ובסוף שופטים וישאו נשים וכהנה רבות. אמנם אם נבלת בהתנשא רצה לומר בענין נשואין לחשוב ביותר למה כלה וכו' הוא בא לידי הרהור. וז"ש ואם זמות רצה לומר הרהור צריך אתה לשמור הפה ע"כ שים יד לפה כפירש"י. ואפשר לפרש יד לפה כענין ידות הכלים וידות נדרים שהוא האחיזה וההמשך בה ה"נ המחשבה היא יד והמשך לפה. ויש לפרש המשל בפסוק שאחריו שם כי מיץ אף יוציא דם הוא על אדם הראשון שבתחילה היה מחשבתו ובקשתו לבת זוגו כהוגן ונרצה להקב"ה. ומיץ אף שהרבה להתאוות כדאיתא בזוהר שאכלה פגה קודם זמן ונכשל בתאוה לעינים יוציא דם שהכעיס להקב"ה ונגזר עליו מיתה. גם ירמז מ"ש הכתוב בתאוה דרכיה דרכי מות. כי דם בר"ת דרכי מות. ואמרו חז"ל עשרה דורות מאדם עד נח היו מכעיסין ובאין וכו' והשחיתו דרכם. וזהו שאמרו ומיץ אפיים יוציא ריב כדכתיב לא ידון רוחי באדם ופירש"י לא יתרעם ולא יריב רוחי עלי הרי שכעסן גרם ריב ויש רמז ריב ר"ת רוחי ידין באדם. ויש לפרש מ"ש גזר של שבעים שנה שהרי נגזר עליו ביומו מיתה מיד אעפ"י שנברא לחיי עולם. כ"ש בזמן הזה שאין חיי האדם אלא שבעים שנה. ולהמפרשים שביום אכלך היינו אלף שנה יש לומר שנחסר לו מאותו יום עצמו שבעים שנה שמת בת"תקל שנה וק"ל: