פרשנות מצטטת על שיר השירים א:ב

כאן מתחיל המגיד לספר בגנות אבותינו כאשר נצטווה מרז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח. והנה ראוי לתת טעם אל הדבר הזה. דבשלמא אילו היינו מספרי' בגנות עצמנו שפיר. אבל לספר בגנות האבות מה לנו וכ"ש מאחר שתרח עשה תשובה קודם מותו. ואין ראוי להזכיר לו שום רשע.
אמנם אפשר לו' כי מאחר שתרח עשה עברות עד סוף ימיו ומת בתשובה היא הנותנת המצוה לספר בגנותו. כי בספור ההוא מקילין לו העונש ויהיה לו כפרה. כי הא דאמרי' מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם ולזילותא דישראל לא חיישינן כי היכי דתהוי להו כפרה. וכן הא דתנן שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעה"ב. אין לחשוב שלא יבאו לעה"ב מי יתן והייתי זוכה למה שיזכה מנשה מלך יהודה. כי רוב ימי חייו האחרונים היו בתשובה שלימה. אלא סדרו דבר זה במשנה כי היכי דתהוי להו כפרה. כי כשם שכל מי שנאמרה שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. כך כשמספרים בגנותו הוא שומע ומצטער ומתכפרים לו עונותיו וכן מצינו כשאמר רב אשי למחר נפתח בחברינו מנשה בא לו בחלומו ואמר לו מה שאמר. אף כאן מזכירין גנות תרח כי היכי דתהוי ליה כפרה. ואם אמרו שאסור לספר אחר מטתן של מתים הוא מאותם שלא החטיאו אחרים. אבל כשחטאו והחטיאו מותר לספר בגנותן בכונה זו אף אם עשו תשובה. ומה שאמרו שאין מזכירין לו שום רשע הוא בעולם אשר הוא שם שאין מענישין אותו על עברות שעשה הואיל ועשה תשובה.
והנכון לומר שבא ספור זה לכאן מטעם אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו ראה מה שאחריך. וכנה השי"ת עשה ישראל סגולה לכל העמים. על כי ילכו בארחותם וכמו שעתידין לעשות בביאת הגואל שנ' והלכו גוים לאורך. וכן כתיב והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. וכן היתה רצונו יתב' שיעשו משיצאנו ממצרים כי ע"כ צוה להקים אבנים גדולות מעבר לירדן ולכתוב עליהם התורה באר היטב בשבעים לשון. למען יוכלו כל האומות לראות משפטים ותורות אמת. ויאמרו אין תורה אלא תורת ה' וילכו אצל בני ישראל שילמדו דרכי ה' ויהיה להם מורא מהם כמורא שמחויב התלמיד לרבו. ולפי שיש לחוש פן ישראל יתגאו בראות עצמם במעלה זו. היינו שקרבנו המקום לעבודתו מה שלא עשה כן לשאר האומות. ע"כ סדרו לו' מתחלה עע"ז היו אבותינו כלו' חזור לאחוריך וראה מהיכן יצאת. ואפשר עוד לו' שסדרו לו' מתחלה עע"ז לפי שבצאת ישראל ממצרים נתעלו על כל האומות. ועדיין העלוי ההוא ירושה בידינו הגם כי דלונו מאד ולמען לא תזוח דעתנו עלינו אמרו שנביט אחרינו מהיכן נולדנו הלא הי' תרח אבי אברהם. וחשק בנו לפי שאנו משפילים עצמנו. והנכון הוא לפי שמתחיל עכשו לתת טעם אל ירידתנו מצרים שהיה לטהר טנוף ע"ז הנמשך להם מחטא אדה"ר ולא אמר לטהר טנוף שאר העברות ובפרט ג"ע שהיא היתה העיקר לפי שע"ז כוללת כל העברות כאז"ל כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כלה. ואולם מלת ועכשו קרבנו קשה. כי הלא מאז הוציאנו ממצרים קרבנו לעבודתו.
אך הענין הוא כי בצאתנו ממצרים קרבנו המקום לעבודתו קירוב אחר קירוב עד שהיינו דבקים בו ית' כמו שכתבנו לפנים בפסקת עאכ"ו בעה"י ע"ש. ולפי שגרם החטא ואבדנו הדיבוק ההוא כמ"ש כיון שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזר יצה"ר למקומו. ונשאר לנו הקירוב בלבד ולמען נרגיש האבדה שאבדנו ונטיב מעשינו להחזיר העטרה ליושנה מהדיבוק אמר ועכשו קרבנו לאפוקי מה שהיה בעת ההיא שהיינו דבקים בו ית' כדכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם. ועם כי זה נאמר אחרי שחזר יצה"ר למקומו עכ"ז הטיבו מעשיהם עד שחזרו להיות דבקים בו. וזה הורה להם כאשר צוה להם על עשיית הדגלים שידוע שהם כנגד ארבע מחנות שכינה. וממילא משמע שכשגורם החטא אנו אובדים הדיבוק ונשאר לנו הקירוב ולז"א ועכשיו קרבני. ושלמה התפלל ואמר ישקני מנשיקות פיהו שהוא דבקות רוחא ברוחא כמ"ש בזהר:

איכן נאמרה כו'. כי השירה הזאת הנאמרה על טוב ישראל והצלחתם לא נאמרה על מקרי פרטי בקורות העם הזה. אך על עיקר ויסוד אשר מהם יסתעפו כל הצלחתם וטוב העם. והמה שואלים איזה ואיה הוא העיקר. ר"ח סובר כי העיקר הוא בים אשר שם שקע ה' צרינו בתוכו ואנחנו קמנו לעם. וסובר כי הצלחת הגוף הוא העיקר. ור"י בר' סימון אמר בסיני נאמרה וזה מתן תורה אשר תתן לנו הצלחת הנפש ודריש זה משיר השירים וכמו שנבאר בסמוך. ור' נתן ור' גמליאל גם הם סוברים כי בסיני נאמרה. והוכחתם לא בשביל מ"ת רק משום דאז ירד הקב"ה ברבותים אלפי שנאן בפעם ראשון ונגלה כבודו לעם. וזו תפארת והצלחת ישראל לכן אמר כי הקב"ה או מלאכיו אמרו. ור"י מוכיח כי בסיני נאמרה מדכתיב ישקני וגו' וסיפא דקרא כי טובים דודיך מיין הנאמרים על ד"ת ולא מן הכתוב שיר השירים כר"י בר סימון ור"מ ורבנן סברי כי הצלחת העם מוסדה על שני עמודים על טובת הנפש וטובת הגוף או קשר העם ושני עמודים האלה היו באוה"מ ובבית עולמים. כי הקב"ה השפיע להם רוב טוב על ידיהם וגם האיר את נפשם בזיו אלוה:

וע"ד הקבלה שפתים ישק משיב דברים נכוחים, קרא דברי החכמה דברי נכוחים כענין שכתוב (שם ח) כלם נכוחים למבין, ולשון ישק לפי שהנשיקה דבקות גופני בא המשל על דבקות שכלי כלשון (שיר השירים א׳:ב׳) ישקנו מנשיקות פיהו ומלת שפתים מלשון שפת הנהר שענינו גבול. ובאור הכתוב כי החכם המתבונן בעקרי החכמה העליונה שאין מחשבתו נפרדת ממנה לעולם והוא המשיב בה לכל שואל דברים נכוחים שפתים ישק, הלא הוא בסוף דבק בגבולי החכמה ההיא, ומעלת הדבקות הזה היא מיתת נשיקה שהוא הדבקות בשם הנכבד, והיא מעלת החשק שהזכיר דוד ע"ה (תהילים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו, והצדיק הזוכה אל המעלה הזאת אין מיתתן על ידי הכח המשחית כשאר בני העולם. והנה משה ואהרן ומרים זכו אליה, שהזכיר בהם הכתוב (במדבר ל״ג:א׳) על פי ה', והיא מיתת נשיקה, אבל במרים לא נאמר על פי ה' כי אינו דרך כבוד של מעלה, ואמר ר' אליעזר מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר על פי, שגנאי הדבר לומר וכו'. וכן באבות העולם שכתוב בהם בכל מכל כל. גם רבינו הקדוש ז"ל זכה אליה לפי שברור הדבר מתוך שנתעלה בהשגת החכמה לא היתה מיתתו על ידי המלאך המשחית, ודרשו רז"ל בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי, יצתה בת קול ואמרה יבא שלום ינוח על משכבו. ואמרו בירושלמי כד דמך ר' יהודה נשיאה הכריז ר' ינאי אין כהונה היום, וטעם הדבר מפני שהכהנים מוזהרין על טומאת המת לפי שהם משרתי עליון מקודשים לעבודתו, וכיון שמיתתו היתה שלא ע"י הכח המשחית אלא ע"י שכינה לא היתה שם טומאה. ולכך הכריז ר' ינאי אין כהונה היום, לפי שהכהנים נתעסקו בקבורתו ונסתלקה מעליהם תורת כהונה היום, אבל שאר בני העולם שמיתתן ע"י הכח המשחית שהוא סבת טומאת המת הנה הכהנים מוזהרין מזה שלא יטמאו, וזהו שכתוב.