עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ׃
כלי יקר
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה. רָאֹה רָאִיתִי כִּי רֹב הַמְפָרְשִׁים הַנִּגָּשִׁים לְבָאֵר כָּל עִנְיָן סָתוּם שֶׁבַּתּוֹרָה, בִּקְשׁוּ לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ לְהָסִיר מִן זֶרַע אַבְרָהָם הַמְקֻדָּשׁ לְזוּת שְׂפָתַיִם וְקָלָא בִּישָׁא אֲשֶׁר יָצָא עֲלֵיהֶם עַל פְּעֻלָּה מְגֻנָּה זוֹ, כִּי עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ (שיר השירים א:יב). וְהִסְכִּימוּ רֹב הַמְפָרְשִׁים לִתְלוֹת הַקּוֹלָר בְּצַוַּאר הָעֵרֶב רַב מְלֻמְּדֵי הָרֵעַ, וְהֵמָּה הָיוּ בְּעֹכְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחָטְאוּ רִאשׁוֹנָה, וְאַחֲרֵיהֶם טָעוּ גַּם יִשְׂרָאֵל. עַל כֵּן לִכְבוֹד כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי לִכְתֹּב בְּדֶרֶךְ קְצָרָה עִקַּר הַמּוּבָן מִן רֹב דִּבְרֵי הַמְפָרְשִׁים, וְשָׁם אִתָּנוּ גַּם דְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹסַפְתִּי מִשֶּׁלִּי לְיַשֵּׁב דִּקְדּוּק הַלָּשׁוֹן, וְלֹא אָשִׂית לִבִּי אֶל קֻשְׁיוֹת וּסְפֵקוֹת הַנּוֹפְלִים בְּעִנְיַן סִפּוּר זֶה, כִּי אֵין דַּעְתִּי כִּי אִם לְבָאֵר תֹּכֶן הָעִנְיָן לְפַרְסֵם טָהֳרַת יִשְׂרָאֵל, וְזֶה בֵּאוּרוֹ:
אלשיך
ולהמתיק הדבר נשית לב אל מציאות הנישואין הללו הלא הוא כי כאשר האשה תקבל שפע מהאיש בגוף ונפש כן רצה הוא ית' נהיה מרכבה אליו ית' ויריק שפע קדושה עלינו תמיד וע"י טוב מעשנו ע"י זרע קדושה אשר יזרע בנו נוליד כחות קדושה עד בלי די כאשר היחל הוא ית' לעשות ע"י אדה"ר טרם יחטא כנודע. והנה ע"י החמשים יום שעל ידם היתה כניסת חופה עדיין לא נזדכך רק הנפש אך לא הגוף. ע"כ לא הספיק היום ההוא רק לנישוק. כמז"ל כי על היום ההוא נאמר ישקני מנשיקות פיהו כאשר הפליגו רז"ל בזה במדרש חזית ואמרו כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ונושקו על פיו כמבואר אצלנו בספר שושנת העמקים ושם נאמר כי הנשיקה היא חיבור נפש בנפש כי על כן אב את בן ירצה על פיו ישק להורות כי נפשו קשורה בנפשו כי הלא הפה יתייחס אל הנפש כאשר תרגם אונקלוס בחכמתו (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא ובגלל הדבר הזה תארו רז"ל סלוק שלשת הרועים את ישראל שלא ע"י מלאך המות רק על ידו ית' אל מיתת נשיקה למה שמתדבקת שכינתו יתברך בנשמת רוח חיים באפו וממשיכה אחריו ית' ומפרידה מהחומר שהיא כנשיקת פה אל פה כמז"ל על וימת שם משה ע"פ ה'. וקרוב לזה קרא לשלשת רעי רשב"י שנפקדו בהתחברם באידרא מתוך משאם ומתנם בצפוני סודות התורה שהגיד אליהו אליו ז"ל שדבקו נפשותם באיכות סודות התורה ונסתלקו למעלה אל האלהים אשר נתנה גם שאינו נשיקת פה אל פה מפיו ית' עצמו כאשר במרע"ה. אך הנה מעין נשיקה ממש היה לכל עם בני ישראל ביום חתונת מתן תורה בצאת נפשם כי מתו בשומעם את קול ה' דובר בם. כמז"ל על (שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו כי דבקה שכינה בנפשותם ונמשכו אחרי'. והנה הגדר הזה של נשיקה הוא אשר השיגו במעמד הקדוש ההוא והוא ענין נבואת פה אל פה כי תדבק השכינה אל נפש המתנבא כי נפש אדם מתייחס אל הפה כד"א לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא. אך לא דבקות עצמיי להיות מרכבה אליו ית' בגוף ונפש. עד קבלת הלוחות ובגלל הדבר הזה יצאה נשמתן בנשיקה ההיא ככל המתים בנשיקה ולא עצרו כח להשאיר בחיים כמרע"ה. למה שעדיין גופם לא נזדכך ולא יכול החומר לסבול דבקותו יתברך אל הנפש שהיא בו ועל כן נשארו פגריהם למטה לארץ. אמנם היה נגמר הזכוך גם לחומר להיותם כדאים לשתשרה בם שכינה בגוף ונפש. במ' יום שממתן תורה עד הלוחות. וזה בשני דברים. (א) במה שכל אותם המ' יום לא זזה שכינה מהר סיני והם נצבים לפניה כמדובר למעלה. שע"י כן היו מזדככי' יום יום והוא מאמר הכתוב (שם א') עד שהמלך במסיבו וכו'. כי עד סוף יום עדיין המלך הקדוש היה במסיבו הוא בהר חורב שהיה מיסב עמהם. (ב) שהיה עדים עליהם העוזר למו לטהרם ולקדשם כי לא פרקו אותו עד אחר מעשה העגל בד"א ועתה הורד עדיך וכו'. וכמשז"ל (ש"ר פ' מ"ו) בחורב טענו בחורב פרקו. והוא מאמר רשב"י במד' כי הי' זיין ושם המפורש חקוק בו כמו שמפורש עניינו אצלנו בשיר השירים באר היטב. ועוד נבארהו במקומו בס"ד ואז ע"י הזכוך ההוא שיתקדש גם החומר יהיו זוכים לבלתי ישלוט מלאך המות. כאשר באדם טרם יחטא, וע"כ הטיבו אשר דברו רז"ל (מגילה דף ט"ו) באומרם חרות על הלוחות. אל תקרי חרות אלא חירות ופי' חירות ממלאך המות. ולמה תלו הדבר על הלוחות ולא על קבלת התורה. אמנם הוא על כי אז נגמר זיכוך החומר וזוכים לקבל הלוחות. ולקבל שפע קדושתם זוכים אל החירות ההוא כמדובר. אלא שהעדיף עליהם מרע"ה. כי הנה מהמעמד הקדוש ההוא. כבר היה זך מהם גם חומרו שיעור מופלג כי ע"כ נפשו לא יצאה בדברו ית' עשרת הדברות כאשר יצאה נשמתם. ואדרבה תעדיף שעלה אל האלהים כאשר נבאר באומרו ומשה עלה כו' בס"ד. אלא שלעומת מה שהיינו מזדככים נגד ההר אשר שם האלהים באותם המ' יום לקבלת הלוחות מיד משה היה משה עצמו מזדכך על השמים מ' יום לקבלם מיד האלהים וזה היה מ' יום. למה שכאשר החומר נתהוה במ' יום של יצירת הולד כן לשנות הוייתו ולהפכו אל הויה רוחנית צריך גם כן מ' יום כמפו' אצלנו בפ' כי תשא בס"ד. ובדרך הזה צדקו יחדו מז"ל (פ' אמור ד' צ"ז) שהוצרכו ג' חדשים כשבויה וגיורת ומאמר ספר הזוהר שלא היה צריך רק שבעה שבועות. כנגד ז' ימי לבון. כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. החמשים יום בעד הנשיקה. היא חבור הנפש כמדובר. והתשעים יום אל הזווג העצמיי. הנוגע גם אל החומר תהיה אחר קבלת הלוחות. שהוא בין החמשים והארבעים ג' חדשים כמדובר. כי אז הם הנשואין באמת. ולפי זה לדעת בעל המאמר ההוא. שהיו ישראל כשבויי' וגיורת. ושע"כ הוצרכו ג' חדשים. יאמר הכתוב בחדש השלישי וכו'. תדע למה בחדש השלישי באו וכו'. שהוא בעת המעמד הקדוש לחבור הנפשות ולא מקודם הלא הוא לצאת בני ישראל מארץ מצרים. כי שם היו כגיורת ושבויה. וע"כ באו בזמן ההוא. כדי שישארו עוד ארבעים יום. בשביל הנשואין לקבל הלוחות:
משנת ארץ ישראל
נשוב, אפוא, לנטילת הידיים. הדמיון בין הלכות נטילת ידיים לנוהגים (חוקי החברה) הרומאיים רב מאוד. מתבקשת השערה שלפנינו השפעה של התרבות הזרה, כלומר שהנוהג היווני חדר לסעודות הציבוריות בחברה היהודית. אנו מציעים תהליך מורכב יותר. ההסבה מופיעה כבר בספר שיר השירים (א יב), וכן היא מופיעה בציור קיר אשורי. גם אחשורוש ואסתר יושבים בסעודתם על מיטות, וכנראה הסבו (אסתר ז ח). מסתבר שהנוהג חדר למזרח כבר בתקופה האשורית, ובעיני חכמים לא היה זה נוהג יווני אלא נוהג של כל שכבת העילית. נוהג הנטילה וסדרי הסעודה אפיינו את סעודות הכוהנים במקדש, שבהן לא שתו יין, אך יתר פרטי המעמד נשמרו. משם הועברו לחברת העילית הירושלמית, ולחברה היהודית בכלל.
מערכת היידענהיים
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
לא יתנו מעלליהם. לא יעזבו דרכם הרעה כמו (שיר ב) נתן ריחו (ראשית לא) ולא נתנו להרע עמדי (במדבר כ״א:כ״ג) ולא נתן סיחון: