סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃
אביגדור שנאן
לאורך כל מסכת אבות נזכרת אהבה ונזכרים אוהבים פעמים ספורות בלבד, והמסכת קובעת כי יש לאהוב את המלאכה (א, י), את השלום (א, יב), את כלל הבריות (שם), את האלוהים (ו, א) ואת דרך החיים הנכונה (ו, ו). רק פעם אחת, במשנה טז שבפרק ה, מדובר באהבה השוררת בין שני בני אדם, ובמקרה זה בין דמויות מקראיות: אמנון ותמר מכאן, דוד ויהונתן מכאן, אלא ששם מדובר למעשה במה שמתברר כתאווה חולנית (במקרה של אמנון) וכן בידידות־נפש (במקרה של דוד ויהונתן [לביאור מלא של הדברים ראו שם]). גם במשנה כולה נמצא שימוש מועט בשורש אה"ב, ואף כאן בהקשרים כלליים ביותר, כגון "אוהביו" של כהן גדול, כלומר ידידיו, השמחים בשמחתו כאשר הוא יוצא ביום הכיפורים מקודש הקודשים בלא פגע (יומא ז, ד). כן נזכרת במשנה – וזאת בעקבות פסוקי מקרא מפורשים – גם החובה לאהוב את הרֵע, "ואהבת לרעך כמוך" (נדרים ט, ד), או אהבת האדם לאלוהים, על פי "ואהבת את ה' אלוהיך" (סוטה ה, ה). ובמקום אחד אף מוגדר מי נחשב כ"אוהב" בין בני אדם. דבר זה נעשה אגב דיון בשאלת אנשים הפסולים להעיד בבית המשפט, הן בשל אופיים השלילי (כגון שהם מלווים בריבית או מהמרים כפייתיים) והם בשל קשרם המיוחד אל אחד מבעלי הדין. בהקשר זה גם נאמר כי "האוהב" פסול לעדות (סנהדרין ג, ה) ומסבירה המשנה: "אוהב – זה שושבינו", היינו מי שהביא לאדם כלשהו מתנה לחופתו והשתתף בשמחתו, ושושבין פסול לעדות במשך שבעת ימי החופה (כך מפרש את הדברים פרשן המשנה, ר' עובדיה מברטנורא). מסתבר אפוא שאהבה בלשון המשנה היא בעיקרו של דבר חיבוב דבר כלשהו, העדפתו הברורה על פני אחרים, ידידות קרובה, אך לא תחושה רומנטית בין בני אדם בנוסח פסוקי שיר השירים, כגון "כי חולת אהבה אני" (ב, ה) או "כי עזה כמוות אהבה" (ח, ו) ועוד כיוצא בהם. משנתנו עוסקת באנשי השררה המעמידים פני אוהבים, כך שאין בהתנהגותם שום יסוד חיובי, שלא כשאר האוהבים שבמשנה.
כלי יקר
וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵשׁ. אע״פ שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט כְּדֵי לְעָרֵב אֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה, וְלִדּוֹן אֶת הַחוֹטֵא בִּשְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין, כְּדֵי לְכַפֵּר עַל הַהִרְהוּר בְּמִין הֶעָוֹן אֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת נִדּוֹן בְּבֵית דִּין שֶׁלְּמַעְלָה וְעַל הַהִרְהוּר בְּמִין הַחֵטְא אֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת לְדִין בְּבֵית דִּין שֶׁלְּמַטָּה. וְזֶהוּ טַעַם ״סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת״ (שיר ב ה) שְׁנֵי מִינֵי אִשּׁוֹת, ״כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי״, הֵם הָעֲוֹנוֹת חֳלִי הַנֶּפֶשׁ הַנּוֹגֵעַ בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנִרְפָּא לוֹ ע״י שְׁתֵּי אִשּׁוֹת אֵלּוּ.