פרשנות מצטטת על שיר השירים ד:ה

וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ"ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו', וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א׳:א׳) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב י״א:ח׳) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.

וּסְמִיכוּת זֶה מְבִיאִים הַמִּדְרָשִׁים בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת: א׳, סְמִיכוּת מִיתַת בְּנֵי אַהֲרֹן לְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַמְכַפֵּר (ויקרא טז א); ב׳, סְמִיכוּת מִרְיָם לְפָרָה; ג׳, סְמִיכַת מִיתַת אַהֲרֹן לְבִגְדֵי כְהֻנָּה הַמְכַפְּרִים (במדבר כ כח) כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מו״ק כח.); ד׳, סָמַךְ מִיתַת אַהֲרֹן לִשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת (דברים י ב-ו) לוֹמַר שֶׁקָּשָׁה מִיתַת צַדִּיקִים כִּשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת. לְפִי שֶׁמִּן כָּל צַדִּיק יַגִּיעַ לִבְנֵי דוֹרוֹ אַרְבָּעָה מִינֵי תּוֹעֶלֶת. הָאֶחָד הוּא, שֶׁכָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּזְכוּתוֹ, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות יז:): כָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפָרָשַׁת וַיְחִי בְּגֹרֶן הָאָטָד וּבְפָרָשַׁת אֱמוֹר בְּפָסוּק ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״, וַהֲרֵי הֵמָּה כְּמוֹ הָאֵם הַמְּנִיקָה אֶת בְּנָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תנחומא שמות י״ב:כ״ח.): ״שְׁנֵי שָׁדַיִךְ״ אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְכֵן פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י (שיר ד ה). וְכֵן מָצִינוּ שֶׁבִּזְכוּת מִרְיָם הָיָה לָהֶם הַבְּאֵר שֶׁהָיָה מַסְפִּיק לְיִשְׂרָאֵל כָּל צָרְכֵיהֶם, וְזֶהוּ סְמִיכַת מִיתָתָהּ לְפָרָה אֵם הָעֵגֶל הַבָּא לְתַקֵּן קִלְקוּל בְּנָהּ. הַשֵּׁנִי, שֶׁהַצַּדִּיק מְלַמְּדָם לְהוֹעִיל דֶּרֶךְ ה׳ וּמִצְוָה, עַל כֵּן דּוֹמָה פְּטִירָתוֹ כִּשְׁבִירַת הַלּוּחוֹת. הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁזְּכוּתוֹ מֵגֵן כְּצֵל וּכְבֶגֶד הֶעָשׂוּי לְהַצִּיל מִקֹּר וָחֹם, וּבְמוֹתוֹ סָר צִלָּם וַהֲרֵי הֵם עֲרוּמִּים מִכָּל מִכְסֶה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ כט): ״וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה ג.) ״וַיִּרְאוּ״ הַיּוּ״ד בְּצֵרֵי, שֶׁנִּרְאוּ, וְהַיְנוּ בְּהָסֵר הֶעָנָן שֶׁנִּמְשַׁל לְבֶגֶד, וְזֶהוּ סְמִיכוּת לְבִגְדֵי כְּהֻנָּה. הָרְבִיעִי, שֶׁהוּא מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם בְּמִיתָתוֹ, זֶהוּ סְמִיכוּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְקַל לְהָבִין.

ואת ערום ועריה. ערומים מן המצוות של האבות, ומהו עריה, כמה דתימא (חבקוק ג׳:ט׳) עריה תעור קשתך, שלא קיימו מצות ברית מילה כדאמרינן במכילתא (פרשת בא) היה רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל ט״ז:ח׳) ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שעה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח, מהו שדים נכונו, זה משה ואהרן, שנאמר (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו', ושערך צמח, שהגיע קץ הגאולה, נתן להם הקב"ה שתי מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו מצות פסח ומצות מילה, שנאמר (יחזקאל שם) ואעבור עליך ואראך מתבוססת ואומר לך בדמייך חיי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמילה היתה במצרים שנאמר (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו, ומשה רבינו ע"ה מל אותם, שכולם ביטלו מצות ברית מילה בהיותם במצרים חוץ משבט לוי שנאמר (דברים ל״ג:ט׳) ובריתך ינצורו, ויש אומרים כי אף שבטו של לוי הוצרך להטיף מהם דם ברית כדי שיכנסו תחת כנפי השכינה, וטעות הוא בידם, דכיון דמיפקדי אמילה, מילתם סגי' להו, ולא דמי לערבי מהול, דההוא כמאן דלא מהילי דמי כדאיתא במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כ"ז א').