פרשנות מצטטת על שיר השירים ד:ט

כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵרָאוֹת. מַה לִּרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, כָּךְ לֵרָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו. פירוש רש"י ז"ל: קשה לאומרו. ונראה לי בס"ד הכונה דשתי חלוקות אלו קאי על האדם עצמו דקרינן ביה יִרְאֶה בחיר"ק תחת היו־ד וקרינן ביה נמי יֵרָאֶה בציר"י תחת היו־ד והכי דרשינן לה: כדרך שבא האדם לראות בעולם הזה בשתי עיניו כי לכך בראו השם יתברך בשתי עינים ולא בראו בעין אחת כך בא ליראות בבית המקדש רוצה לומר להתראות בשתי עיניו, על כן מי שהוא בעין אחת פטור מן הראיה רמז לדבר סָר לִרְאוֹת (שמות ג, ד), סר [260] עולה עין עין [260].
ונראה לכך בית המקדש נקרא כֶּרֶם דכתיב כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים ח, יא), וכן כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א, ו), וכן כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן (ישעיה ה, א), יען כי כֶּרֶם [260] עולה 'עין עין' שצריך לקיים מצות ראיה בבית המקדש בשתי עינים, וידוע דחמשה חסדים הם חמשה הויות שעולים מספר עין [26×5=130] רמוזים בעין שמאל והשפע שיבקש האדם צריך שיהיה כלול מן חמשה חסדים וחמשה גבורות שהם רמוזים בעין עין.
ובזה מובן עוד הטעם שצריך ליראות בבית המקדש בשתי עינים ולא באחת מפני ששתי עינים באחת רמוז חמשה חסדים ובאחת רמוז חמשה גבורות והאדם צריך לעבוד את השם יתברך בין אם מתנהג עמו בחסד בין אם מתנהג עמו בגבורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס:) על פסוק חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה (תהלים קא, א), אם לחסד אשירה ואם למשפט אשירה! וכן אמרו במשנה (משנה ברכות ט, ה) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולכן בבית המקדש שהוא מקום עבודה צריך להתראות בשתי עינים ולא באחת.
ובזה יובן רמז הכתוב לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ (שיר השירים ד, ט), וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) בית המקדש נקרא צואר וכמו שנאמר וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ (בראשית מה, יד), וזהו שנאמר לִבַּבְתִּנִי בדין אַחַת מֵעֵינַיִךְ האמור בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ כלומר דין עין אחת האמור בראיה של בית המקדש למה אין ראוי ליראות שם בעין אחת אלא צריך שתי עינים ומזה תלמדי מוסר איך חייב אדם לעבוד את ה'.

ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי, הענין ע"ד המכילתא (הובא ברש"י) על פסוק והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום, מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ד' ימים, היה ר' מתיא בן חרש אומר (יחזקאל ט"ז ח') ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם שהוא גואל לבניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, ונתן להם הקב"ה שתי מצות פסח ומילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, ואומר וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך. לכך הקדים לקיחת הפסח קודם שחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה. ולכאורה הלא ר' אליעזר הקפר אמר וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות שאין העולם כדאי בהן, שלא נחשדו על עריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא שנו לשונם, ומ"מ הקדיש לקיחתו לשחיטתו ד' ימים לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה נגד כל המצות, אמר להן משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות (וחוץ לדרכנו י"ל הלא בוודאי שבו בתשובה וכרמז משכו ידיכם מע"ז וא"כ היה בידם ד' מצות, שאין העולם כדאי בהן, ולמה זה הוסיף עליהם עוד ב' מצות. גם במ"ש הדבקו במצות ולא אמר וקחו מצות כמאה"כ חכם לב יקח מצות (משלי ט'), והענין ע"ד (רמב"ם פ"ט מה' ביאת המקדש ה' י"ג) כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם כו', אחד העובד אותה בשירות כו', או המודה וקבלה עליו באלוה ה"ז פסול לעולם, עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוחו, אע"פ שהיה שוגג במה ששרת או שהשתחוה או שהודה כו' ע"ש, לכאורה הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אמנם יש לתת טעם נכון והוא כידוע מאז"ל (יומא פ"ו) אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כשגגות, וא"כ זה שעובד ע"ז אף שעושה תשובה ונחשב לו הזדון לשגגה, והלא שוגג עצמו פסול ליגש לכהן לה', וכמ"ש הרמב"ם אע"פ שהיה שוגג במה ששרת, וא"כ איך יכשר זה שעשה תשובה ועדיין שגגתו עליו, אולם מ"ש הרמב"ם אע"פ שחזר בתשובה גמורה ה"ז לא ישמש במקדש לעולם, ומשמעות דבריו, אף שעשה תשובה גמורה מאהבה, ומי יתן ונדע טעם הדבר הזה, כי הלא אז"ל במי שעשה תשובה מאהבה, גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, ולא נחשב לו אף לשגגה. וא"כ מדוע לא יכשר זה ויפסל לעולם אף אחר שעשה תשובה גמורה כמ"ש הרמב"ם, אכן גם בזה עמד טעמו בו, כי האמנם אמת הוא, אחר שעשה תשובה גמורה מאהבה, שזדונות נעשין לו כזכיות, ודאי הדין נותן שיכשר לעבוד עבודה. אך האדם יראה לעינים כי מודה ועוזב חטאו, ולאלהים לבד נתכנו עלילותיו, הוא לבדו רואה ללבב, עפעפיו יבחנו בנ"א וה' יודע אם עשה תשובה מאהבה או מיראה, ולכן אנו אין לנו להכשירו אף אחר שעשה תשובה גמורה, כי אין לנו דרך לידע מצפון הלב, אם היתה תשובתו מאהבה או רק מיראה. ויש לנו לחוש פן לא הגיע לתשובה מאהבה, ואז עדיין שגגתו עליו, ולא יגש לכהן לפני ה'. ולכן הדין דין אמת, אע"פ שחזר בתשובה גמורה, הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, והנה ידוע מה שכתבו המפרשים והיודעים חן, כי מצות ה' שר לא תעשינה מקבילות לבחינת יראת ה', ומצות ה' אשר הם בקום ועשה הנה מקבילות לבחינת אהבת ה'. ולכן הרחיק א"ע מבלתי עשות אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, זה לך האות על יראת ה' אשר נגע בלבבו העוצרת בעדו לבלתי עבור על מצותיו, אמנם העושה מצות עשה בפועל, הערה עליו ממרום רוח אהבת ה' המעירה אותו לעבוד ה' בלב נאמן ולעשות מצותיו בפועל. ומעתה יש לומר שזה הכונה במאמר ר' אליעזר הקפר אשר הבאנו. כי הנה אלה בני ישראל שהיו שטופים בע"ז במצרים, וחפץ הרצון העליון להביאם אל התכונה הרצויה לפניו, להקריב לפניו את קרבן הפסח אשר צוה אליהם לעשות, והמה לא היו ראויים כלל להביאו כי העובד ע"ז פסול לעולם לעבוד עבודה לה' אף אחר שעשה תשובה כו', ואף שהיו בידם ארבע מצות שאין העולם כדאי בהם, כולם אינם די עולה להעלותם לתכונת תקון ע"ז אשר היו שטופים בה. כי כל אלה המצות ארבעתן ממצות ה' אשר לא תעשינה שהם בבחינת היראה, ואין אחת בהנה שהיא בקום ועשה. ולכן הוסיף עליהם מצות שהם בקום ועשה ואז יעלה בידם תקון ע"ז. כי מצות עשה הם בבחינת אהבה, וכל העושה תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות. ואז יכשרו לעבוד עבודה להש"י. וזהו שאמר ר' אליעזר הקפר, וכי לא היה בידם ארבע מצות שאין העולם כדאי בהן כו', אלא לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז כו', וא"כ אף שהיו בידם אלה המצות שהם מקבילות לבחינת היראה, היו פסולים לעבוד עבודה לה' וכמו שבארנו, וע"כ אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות. ורצה שיעשו מצות בפועל בקום ועשה, שהם בבחינת אהבה אז יכשר לעבוד עבודה לה', וזה דקדוק אומרו והדבקו במצות, כי ידוע כי דביקות מורה על מדת אהבה, כי האוהב דבק. ולדרכנו יאמר אף שהיו בידם ד' מצות שלא שינו כו' לא היה להם זכות להביא הגאולה יען שכר מצות בהאי עלמא ליכא והוכרחו לקבל ב' מצות חדשות שמתן שכרם בצדם, ע"ד מדרש שוח"ט ע"פ לדוד אליך ה' נפשי אשא, זה"ש (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו, א"ל הקב"ה לדוד, דוד למה אתה נושא נפשך אלי, א"ל מפני שאני שכיר בעולמך, שנאמר כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו, וכתיב בתורה ביומו תתן שכרו ואליו הוא נושא נפשו, אנו שנפשותינו תלויות בך עאכו"כ, ממילא מוכח שמי שנושא נפשו על קידוש השם ומקיים ואליו הוא נושא נפשו, נותן לו הש"י שכרו בו ביום משום ביומו תתן שכרו, היינו אם הוא מוסר נפשו במחשבה לחוד ולא בפועל, כגון בק"ש ובנפילת אפים אז מקבל שכרו מיד בעוה"ז, ואם בפועל מוסר נפשו על קדה"ש כמו ר"ע וחבריו אז מקבל שכרו ביום הפירוד תיכף, משא"כ צדיקים אחרים שאינם זוכים רק לאחר התחיה להיותם יושבים ועטרותיהן בראשיהם, אבל המוסר נפשו על קדה"ש ביומו תתן שכרו תיכף אחר הפירוד, לזה יצאה ב"ק ואמרה ר"ע מוכן תיכף לעוה"ב. וזה ענין ישראל במצרים שראה הקב"ה שאין להם זכות להגאל, ואם שהיה בידם ד' מצות כנ"ל אבל המה ממצות שהיום לעשותן ומחר לקבל שכרן. וזה ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, ר"ל שיהא ההכרח לשלם שכרם מיד, לכך נתן להם דם פסח ודם מילה שיש בזה מס"נ כאשר יקחו שה לפסח כמאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ואמר משכו וקחו, ר"ל שלא יקח כל אחד שה בסתר רק בפרהסיא, צאן מרובות למשפחותיכם עדר טלאים בבת אחת ותמשכו אותם כדי שיצעקו במשיכתם ברחוב ובודאי ישאלו מצרים מה זאת וישראל ישיבו לשחטם לשם פסח, ובודאי יעמדו עליהם לסקלם ויהיה מסירת נפש, גם צוה דווקא שיאכלו צלי שריחו נודף ולא יוכלו להסתר עם הקרבן פסח, וגם צוה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, ר"ל כולם יעסקו בזה, וישראל יחשבו שבלי ספק יהרגום המצרים ועכ"ז ישמעו ויעשו כאשר צוה אותם משה בשם ה' ויהא מס"נ, ויקוים בהם ואליו הוא נושא את נפשו אזי ביומו תתן כרו יקיים בהם הקב"ה ויגאלם מיד, וא"ת לפ"ז תינח שציום על הפסח אך למה ציום על המילה, אמנם לכוונה זה עצמו כדי שיהא המס"נ בשלימות שאלמלא מלו לא היה מש"נ אמתי, שהיה עולה על לב ישראל לבטוח בגבורתם באמרם הלא המצרים אבדו ונשתה גבורתם מהעשר מכות ששלטו בהם, וא"כ מי יאמר שהמה יתגברו עלינו, ונהפוך הוא שאנחנו נשלוט בהם, ולא יבטחו בכל לבם באל מעוזם, על כן צוה להם שימולו באותה לילה באופן שיהיו כאבים וישימו בטחונם רק בו ית"ש ויהא מס"נ בשלימות ויקוים בהם ואליו הוא נושא את נפשו. והקב"ה יקיים בהם ביומו תתן שכרו, וזה בדמיך חיי בדמיך חיי רומז על שני דמים דם פסח ודם מילה, שזה בלא זה, לא היה המש"נ בשלימות, ונאמר וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך לומר שע"י מילה נגמר בשלימות מסירת נפשותם שלא נשאר לפניהם להנצל ממצרים עפ"י דרכים טבעיים ואעפ"כ שחטו הפסח ועשו צווי מרע"ה בכל אות נפשם:

[השמטה: וגם אמנה אחותי בת אבי היא. עיין מ"ש בהערות סוף חלק בראשית ובחלק שמות פ' ותרד בת פרעה, ומה שכתב ליטרון Letronne כי שם אחות אצל נשי מלכי מצרים לא היה רק כנוי של כבוד, ומצאנו כגון זה בכתבי הקדש, ובדברי רבותינו — הרי הוא קורא לכלה בשיר השירים בשם אחות, ופסוק מלא בדברי הימים (א' ז' ט"ו) אחותו במקום אשתו כמ"ש ושם אחותו מעכה והיה ראוי להיות ושם אשתו וגו' ועיין מ"ש ר"י אבן גנאח בס' רקמה. 180 וגם רבותינו כשאמרו לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז וכו' עד שקראה בתי וכו', לא סרו מדרכי הפשט הגמור כאשר ראית, ועל שם בת לרמוז על האשה בכלל ועל הבת זוג בפרט, עיין מ"ש בארוכה פ' וישלח ע"פ ובניהם שלשים — ואם כן אפשר שאברם באומרו אחותי היא דבר בלשון יורה ג"כ על האמת אלא שהוא עלול להטעאה וזה כדרך כל הקדמונים כלם שהיו שומרים הוראת המלות יותר מהוראת הענין, וצדקו בזה רבותינו שיחסו כוונה זו אל יעקב כשאמר אנכי עשו בכורך וירדו לסוף דעת הקדמונים עיין מ"ש שם. והיותר נפלא מ"ש רבותינו לא זז וכו' עד שקראה אמי, ואמת הוא, כי זכורני ששמעתי אנשים דרך חביבות קורים לבתם או לנשיהם בשם אם, וכן באיזה מקומות קורים לכל אשה שתהיה אם דרך כבוד. — ודומה לו בלשון רבותינו (אמא שלום וכן אבא לאיזה מרבותינו כגון רב ואחרים) ודרך כלל אם על הנקבה ואב על הזכר, ועיין מה שפירשתי בפ' לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן יעיד Orcurti Catal. illus. del Mus. di Tor. vol. 2. p. 207. שלכל הנשים היו קורים במצרים אמהות, וכן בן ואח גם דוד כנויים לזכרים מבני אדם, ובת ואחות לנקבות.

הכרע הכרעתני. לשון נקבה, ודומה לו (שיר השירים ד ט): לבבתני אחותי כלה: