אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ׃ (ס)
אלשיך
אמנם הענין הוא. כי דרכו ית' עם נפשנו הפך כל דבר גשמי המתפרד מהכל. כי הלא טבע כל דבר להיות החלק חושק ותאב אל הכל כנודע. אך נפשנו אתו ית' לא כן הוא. כי עם שנפשנו חכתה לה'. אינו דומה החשק אשר לו ית' עמנו שנשוב עד ה' ושקדושים נהיה. עם החשק אשר לו ית' נדבק בו. נמצא כי נעשה כאילו הוא החלק ונפשנו הכל. והוא מאמרנו על פ' (שיר השירים ז׳:י״א) אני לדודי ועלי תשיקתו שאומרים כ"י ראו נא גודל אהבתו ית' אלינו כי הלא אני לדודי כי הוא הכל ואני שלו ועם היות שאני החלק והיה ראוי תהיה עליו תשוקתי. נהפוך הוא כי אדרבה ועלי תשוקתו. וע"כ יאמר המקונן חלקי ה' אמרה נפשי. בראות מה של כך חושק שאשוב לידבק בו. ע"כ אוחיל לו. כי לא עזבנו עד יתקננו וכן דוד הוא או' חלקי ה' אמרתי כו' לומר למען לא יוכל לי היצ"ה לבטלני מעבודת קונו. ע"כ חלקי ה' אמרתי להזהיר את עצמי. כי הלא הוא ית' מחשבני כל כך כאלו הוא חלקי. וא"כ ראוי הוא בל אהיה כפוי טובה ואזהר לשמור דבריך. והטעם הוא על כי אנחנו החומר בלתי מרגיש ומעכב את הנפש שבו להגדיל בחשק קונם. משא"כ הוא ית' שאין דבר מעכבו מלחשוק חלקו החביב לו. עד כי גם מעת שלח הנפש אל העולם. הלזה לא הפרידה ממנו. כ"א נשארה דבקה בו. ע"כ גדלה חשקי עלינו תמיד. ככל אב התאב לראות בטובת בנו יותר מהבן אליו. כי לא נפרד לגמרי ועדיין מאיכות נפשו בו. כנודע מס' הזוהר. כלל הדברים כי בבא הנפש פה עודנה קשורה בו ית'. עד העוותה כי אז העון כורת בינו לבינה עד שובו בתשובה. ועי"כ תקרא תשובה כי שב אל דבקותו כמאז. וגם זה הוא (יומא דף פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי היא מאשר נפרדה מכסא הכבוד. ישוב עדיו. ובזה נבין תואר נפיחה האמורה בתתו ית' נשמה לאדם. והוא כי כאשר הנופח בכלי זכוכית. הרוח אשר בתוך פיו דבקה עם אשר תוך הכלי. כן בתתו ית' נשמה באדם. היה חלק אשר באדם. מקושר עם מה שבו ית'. אלא שיש הפרש בין נפיחת בשר ודם בכלי זכוכית לנפיחתו ית' באדם. כי נפיחת ב"ו כהתימו לעשות הכלי. יפסק הקשר אשר בין מה שתוך הכלי לרוחו. כי חומר הוא. אך נפיחתו ית' לא כן. כ"א שרוח נפיחתו המקשרת עומדת לעד. וזה ענין הק"ו אשר א"ר יוסי בן חלפתא לההוא. מינאה כמה שאמרו ז"ל בב"ר (פי"ד) על שהכחיש התחיה. ואמר אתון חספון מדבקין לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם. א"ל כלי חרס ברייתו מן המים והכשרו באור. כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור זה נשבר ויש לו תקנה. זה נשבר ואין לו תקנה. א"ל ע"י שהוא עשוי בנפיחה. א"ל ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. ומה אם זה שעשוי בנפיחתו של ב"ו יש לו תקנה. בנפיחת של הקב"ה על אחת כמה וכמה. ע"כ. וראוי לדעת מה ענין הק"ו הזה:
רש"י
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה. דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּעֵרוּבִין: אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְרַכִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גָּזֵל וַעֲרָיוֹת, אֶלָּא כְיוֹשְׁבֵי פְרָזוֹת שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֻמָּנוּת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק:
תורה תמימה
ואל אישך תשוקתך. מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה, בשעה שהוא יוצא לדרך כלא נתבאר איפה מרומז דאיירי בשעה שיוצא לדרך, וי"ל דמדחשיב זה בין הקללות, על כרחך הוא באופן שאינו אצלה. גם י"ל דמדייק, משום דמחוקי הלשון הי' צ"ל ועל אישך, בעי"ן, וכמו בשה"ש ועלי תשוקתו, אלא דעל הי' במשמע על בסמוך, ולכן כתוב ואל באל"ף להוציא קרבתו אליה, והיינו ביציאה לדרך. , מכאן אמרו, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך כאבשעה לאו דוקא, דהא קיי"ל דאין לבעול ביום שיצא לדרך [רמב"ם פי"ד ה"ט מדעות] אלא בלילה שלפניו, ובכהאי גונא צ"ל דשרי, שאין איסור זה נוהג בכל מעל"ע, וראי' לזה שהרי קיי"ל שאין לבעול ביום שנכנסין למרחץ (גיטין ע' ב') ומצוה לכנס למרחץ בכל ערב שבת, וקיי"ל עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת.
(כתובות ס"ב ב'], אלא ודאי דבענין איסורים אלה אין הלילה שלפניו או לאחריו בכלל. .
(יבמות ס"ב ב')
(כתובות ס"ב ב'], אלא ודאי דבענין איסורים אלה אין הלילה שלפניו או לאחריו בכלל. .
(יבמות ס"ב ב')