פרשנות מצטטת על שיר השירים ח:ב

בזמן שהן בעיר אחרת – וממילא האישה אינה מגיעה לבית הוריה אלא לעתים רחוקות, רגל אחד יקיים ושנים⁴³בחלק מעדי הנוסח "שלושה", וכן הנוסח שעמד לפני התלמוד הבבלי, עיינו פרידמן, רגל רדופים, עמ' 319-318. יוציא ויתן כתובה – המשנה מניחה שהאישה אמורה להגיע לבית הוריה, אולי בלוויית בעלה ומשפחתה, לפחות לרגל, ולכל היותר ניתן לעכבה רגל אחד. הירושלמי מגביל את ההלכה: "רבי יוחנן אמר: ברגל רדופין שנו. אי זהו רגל הרדופין? אמר רבי יוסי בירבי בון: זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה" (לא ע"ב). משמעו המדויק של "רגל הרדופין" אינו ברור דיו, על כל פנים עולה מן המקורות כי התקיים נוהג של הימצאות האישה בבית אביה ברגל הראשון שלאחר הנישואין⁴⁴לפירוש הביטוי ולתולדותיו עיינו פרידמן, רגל רדופים. פרידמן דן בהצעות קודמות, ודוחה את השערת טור-סיני ושפרבר שביטוי זה הנו שיבוש של מונח לטיני לגירושין. פרידמן טוען כי מקור הביטוי במצב של כעס בין האישה ובין בעלה המוביל אותה אל בית אביה. עם זאת, גם פרידמן מצביע על אפשרות שנייה שהכוונה לרגל הראשון לאחר הנישואים שבו הבת חוזרת לביקור בבית אביה (לבד, או יחד עם בעלה ומשפחתו), להראות ולהתגאות בהצלחתה בבית החדש. במקרה זה השורש רד"ף מבטא את הדחף הפנימי של האישה לרצות בכך מחד גיסא, ואת הצורך של האב להחזירה כמעט בכוח לבית בעלה לאחר הרגל מאידך גיסא. כך מפרשת אף חנה ספראי בפרק מתוך ספרה על הנשים והמקדש המופיע באתר קולך: http://www.kolech.com/show.aspid=18879. . אם כן, ניתן לסבול מצב שהבעל מדיר את אשתו לבל תלך לבית אביה, אבל לא ב"רגל רדופין". אנו שומעים גם על מנהג מלבב שהאישה שנישאה זה עתה חוזרת לבית אביה להראות את עצמה ולספר להוריה כיצד התאקלמה בבית משפחת בעלה החדש, כדברי הבבלי: "כלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה" (ע"א ע"ב; פסחים פז ע"א). הנוהג המקובל היה שלרגל הראשון חזרה הכלה לבית אביה, ושם התפארה בהצלחתה כאשת איש. משנתנו מכירה בנוהג הזה כזכות של האישה, ואין האיש יכול למנוע מאשתו קיום נוהג רווח זה. באופן דומה, המשנה במסכת פסחים (פ"ח מ"א) מניחה כי בעלייה לרגל, ברגל הראשון לאחר הנישואין, האישה מסיבה עם החבורה של אביה. מנהג זה נזכר אף במדרש שיר השירים כנוהג מקובל: " 'אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום' – למה? שהיו כל אומות העולם מונין לישראל ואומרים להם: אם כן למה הגלה אתכם מארצו, ולמה החריב למקדשו? וישראל היו משיבין להם: אנו דומין לבת מלכים שהלכה לעשות רגל רדופים בבית אביה, סוף שחוזרת לביתה לשלום" (שיר השירים ח ב).

הראית עמך קשה כלומ׳ כשבאו גוים בארצנו כאלו השקיתנו יין תרעלה ובאה מלת יין מוכרת במקום סמוך כמו מיין הרקח (שה״ש ח ב).

וכן כי טובים דודיך מיין. אשקך מיין הרקח קבלנו כמו כן כי הוא משל על החכמה. ומצאנו מספר האותיות שבעים רמז לע' שמות הנאצלים מן החכמה מספר החכמה גי' שבעים ושלש. והשלש כבר נודע עקרם כל מה שאמרנו הוא סמך וסעד לדבר מלבד הקבלה. וכן כל ראשי בשמים. לערוגת הבושם. מכל בשמים. יזלו בשמיו על הרי בשמים. הכל משל על החכמה. לפי שהוא תחילת הדבר ומשם התחלת התפשטות הריח.

רקח מרקחת. רֹקַח שֵׁם דָּבָר הוּא, וְהַטַּעַם מוֹכִיחַ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ רֶקַח, רֶגַע; וְאֵינוֹ כְּמוֹ רֹגַע הַיָּם (ישעיהו נ"א), וּכְמוֹ רֹקַע הָאָרֶץ (שם מלכים ב), שֶׁהַטַּעַם לְמַטָּה; וְכָל דָּבָר הַמְעֹרָב בַּחֲבֵרוֹ עַד שֶׁזֶּה קוֹפֵחַ מִזֶּה אוֹ רֵיחַ אוֹ טַעַם קָרוּי מִרְקַחַת: