וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃
תוספתא כפשוטה
1-2. משחרב בית המקדש, בטל שמיר ונופת צופים. פיסקא ממשנתנו פ"ט מי"ב. ובכי"ע הפיסקא מקוצרת וחסר שם "ונופת צופים". ובתרגום השבעים תרגם נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): κηρίον, כלומר, יער (כמו בשה"ש ה', א': יערי עם דבשי), וכשם שתרגמו (ש"א י"ד, כ"ז) יערת דבש, ועיין בתיסוורוס של Schleusner לתרגום השבעים ערך κηρίον. וכן בתרגום שה"ש פ"ד, י"א: זלחן ספותהון יערת דובשא, כלומר, שפתותיהם [של כהנים] נוטפות יערת דבש, והיינו נופת, או נופת צופים. וכן תרגם ת"י נופת צופים (תהלים י"ט, י"א): כבריתא חליאתא. ובתרגום משלי ט"ז, כ"ד (שהוא תרגום סורי): כבריתא דדובשא ("צוף דבש"). ועיין במלונו של בן יהודה ערך יער וערך יערה, ועיי"ש ערך צוף, עמ' 5426, הע' 1. והארכתי בדברים ידועים, מפני המחלוקת שבתלמודים כאן.
ובירושלמי כאן פ"ט סהי"ד, כ"ד ע"ב: ונופת צופים. אמ' ר' לעזר דבש הבא בצפייה. א"ר יוסא בי ר' חנינה סולת צפה על גבי נפה, לושה בדבש וחמאה. ובבבלי מ"ח ב': מאי נופת צופים. אמ' רב סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן, ולוי אמ' שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו, ור' יהושע בן לוי אמר דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע, כדמתרגם רב ששת (דברים א', מ"ד) כמא דנתזן דבריאתא ושייטן ברומי עלמא, ומתיין דובשא מעישבי טוריא.1בפירוש ר"י בכור שור לס' דברים (מונטסשריפט חנ"ז, 1913, עמ' 554): כאשר תעשינה הדבורים (דברים א', מ"ד) שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואינם ממיתים אותו וכו'. ונראה שתרגום רב ששת אף הוא פירש שהכו את בני ישראל, כמו שעוקצים הדבורים את פרחי העשבים, כדי להוציא את ה"ניקטר" מהם, אבל אינם מזיקים להם. ומכאן ברור שפירשו "ציפיא", צופים.2כפירש"י, ולא היתה לו שום גירסא אחרת בגמרא, ואף בכי"מ כלפנינו, ואין כאן אלא פירוש ברש"י.
ואשר לירושלמי, הרי הגירסא "בצפייה" בטוחה, וכן בכי"ר: דבש בצפייה. כלומר, דבש בצופים. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, עמ' ל"ו: ד"א נופת (שה"ש ד', י"א). אמר ר' אלעזר בדבש של צופים הכתוב מדבר, דכתיב דבש וחלב תחת לשונך (שם), ומהוא נופת, דבש הבא בצפיה. ועיין שהש"ר פ"ד, י"א. וכן בתנחומא בובר כי תשא, ט': ר' אלעזר אומר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים, שהוא מעולה מכל דבש שבעולם. ומכאן משמע שר' אלעזר פירש צופים (ובארמית צפייא) יערות הדבש, כמו שפירשו כמה קדמונים, עיין בן יהודה, ערך צוף, עמ' 5426, והוא מתאים לתרגומים. ור' יהושע בן לוי (בבבלי) פירש שהוא דבש הבא מעשבים מיוחדים הגדלים בהרים (ברמות צופים? עיין ש"א א', א'), עיין בתוי"ט למשנתנו, ובפיה"מ להר"מ במקומו.
ונראה שחז"ל פירשו בטל "נפת צופים" שבטל הטעם של נפת צופים (עיין הלשון בריש מי"ג ובתוי"ט שם). ורב (בבבלי) ור' יוסי בר' חנינא (בירושלמי) תארו את טעמו של נפת צופים שהיה דומה לסולת צפה על גבי נפה לושה בשמן ודבש. ולוי אמר שנפת צופים הוא שתי ככרות הנדבקות לתנור וכו', כלומר, שתי חלות דבש3עיין ב"ב פ"ה מ"ג, בפיה"מ להר"מ שם וברע"ב שם וברשב"ם פ' א'. הנדבקות בכוורת ותופחות מעל לתאים של הדונג ומגיעות זו לזו, והוא דבש זך בלי קצרים. ואין כאן אלא מליצה, שהרי את חלות הדבש היו רודים כשם שרודים ככרות מן התנור,4עיין בלשון התוספתא לעיל שבת פ"ט הי"ג, עמ' 39, ובמקבילות שצוינו שם. ועיין היטב בפירש"י. ולפנינו דרשות בעלמא על המלה "צופים", כן נ"ל לפרש מתוך דוחק, משום שקשה להניח שחז"ל פירשו שמשחרב בית המקדש לא היה קיים כלל נופת צופים, ושרב, לוי ור"י בר חנינא כיוונו לפירוש המלה "צופים" כפשוטה. ולפי פירושנו הכוונה בדומה לשאר דברים שניטלו טעמם מיום שחרב בית המקדש, כגון "ניטל טעם הפירות" שבמשנה שם ולהלן בתוספתא (ועיין גם בבלי סנהדרין ע"ה א'). ועיין מ"ש Forbes על נופת צופים ועל דובשא דטורא בספרו Studies in Ancient Technology ה"ה, עמ' 86.
ואשר לביטול השמיר, עיין בתוספות גיטין ס"ח א', ד"ה איכא, וזבחים נ"ד ב', ד"ה אבנים.
ובירושלמי כאן פ"ט סהי"ד, כ"ד ע"ב: ונופת צופים. אמ' ר' לעזר דבש הבא בצפייה. א"ר יוסא בי ר' חנינה סולת צפה על גבי נפה, לושה בדבש וחמאה. ובבבלי מ"ח ב': מאי נופת צופים. אמ' רב סולת שצפה על גבי נפה, ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן, ולוי אמ' שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו, ור' יהושע בן לוי אמר דבש הבא מן הציפיא. מאי משמע, כדמתרגם רב ששת (דברים א', מ"ד) כמא דנתזן דבריאתא ושייטן ברומי עלמא, ומתיין דובשא מעישבי טוריא.1בפירוש ר"י בכור שור לס' דברים (מונטסשריפט חנ"ז, 1913, עמ' 554): כאשר תעשינה הדבורים (דברים א', מ"ד) שעוקצין את האדם מכאן ומכאן ואינם ממיתים אותו וכו'. ונראה שתרגום רב ששת אף הוא פירש שהכו את בני ישראל, כמו שעוקצים הדבורים את פרחי העשבים, כדי להוציא את ה"ניקטר" מהם, אבל אינם מזיקים להם. ומכאן ברור שפירשו "ציפיא", צופים.2כפירש"י, ולא היתה לו שום גירסא אחרת בגמרא, ואף בכי"מ כלפנינו, ואין כאן אלא פירוש ברש"י.
ואשר לירושלמי, הרי הגירסא "בצפייה" בטוחה, וכן בכי"ר: דבש בצפייה. כלומר, דבש בצופים. וכן במדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, עמ' ל"ו: ד"א נופת (שה"ש ד', י"א). אמר ר' אלעזר בדבש של צופים הכתוב מדבר, דכתיב דבש וחלב תחת לשונך (שם), ומהוא נופת, דבש הבא בצפיה. ועיין שהש"ר פ"ד, י"א. וכן בתנחומא בובר כי תשא, ט': ר' אלעזר אומר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים, שהוא מעולה מכל דבש שבעולם. ומכאן משמע שר' אלעזר פירש צופים (ובארמית צפייא) יערות הדבש, כמו שפירשו כמה קדמונים, עיין בן יהודה, ערך צוף, עמ' 5426, והוא מתאים לתרגומים. ור' יהושע בן לוי (בבבלי) פירש שהוא דבש הבא מעשבים מיוחדים הגדלים בהרים (ברמות צופים? עיין ש"א א', א'), עיין בתוי"ט למשנתנו, ובפיה"מ להר"מ במקומו.
ונראה שחז"ל פירשו בטל "נפת צופים" שבטל הטעם של נפת צופים (עיין הלשון בריש מי"ג ובתוי"ט שם). ורב (בבבלי) ור' יוסי בר' חנינא (בירושלמי) תארו את טעמו של נפת צופים שהיה דומה לסולת צפה על גבי נפה לושה בשמן ודבש. ולוי אמר שנפת צופים הוא שתי ככרות הנדבקות לתנור וכו', כלומר, שתי חלות דבש3עיין ב"ב פ"ה מ"ג, בפיה"מ להר"מ שם וברע"ב שם וברשב"ם פ' א'. הנדבקות בכוורת ותופחות מעל לתאים של הדונג ומגיעות זו לזו, והוא דבש זך בלי קצרים. ואין כאן אלא מליצה, שהרי את חלות הדבש היו רודים כשם שרודים ככרות מן התנור,4עיין בלשון התוספתא לעיל שבת פ"ט הי"ג, עמ' 39, ובמקבילות שצוינו שם. ועיין היטב בפירש"י. ולפנינו דרשות בעלמא על המלה "צופים", כן נ"ל לפרש מתוך דוחק, משום שקשה להניח שחז"ל פירשו שמשחרב בית המקדש לא היה קיים כלל נופת צופים, ושרב, לוי ור"י בר חנינא כיוונו לפירוש המלה "צופים" כפשוטה. ולפי פירושנו הכוונה בדומה לשאר דברים שניטלו טעמם מיום שחרב בית המקדש, כגון "ניטל טעם הפירות" שבמשנה שם ולהלן בתוספתא (ועיין גם בבלי סנהדרין ע"ה א'). ועיין מ"ש Forbes על נופת צופים ועל דובשא דטורא בספרו Studies in Ancient Technology ה"ה, עמ' 86.
ואשר לביטול השמיר, עיין בתוספות גיטין ס"ח א', ד"ה איכא, וזבחים נ"ד ב', ד"ה אבנים.
רבנו בחיי
וידוע כי מוכן היה מששת ימי בראשית להרוג המצרי ולכך הזכיר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכבר יש לך התעוררות באותיות לכה, וכמוהו לפי דעתי (איוב א) איש היה בארץ עוץ איוב שמו, כי היה אפשר לומר ויהי איש בארץ עוץ איוב שמו, כמו (שמואל א א) ויהי איש אחד מן הרמתים, (רות א) ויהי בימי שפוט השופטים, (אסתר א) ויהי בימי אחשורוש, ומה שהזכיר פעם אחרת והיה האיש ההוא תם וישר, הויה אחר הויה, נראה כי איוב היה בשלישית, כי כן המדה פעמים שלש עם גבר, ומשם זכה לחיי עולם להיות נפשו צרורה בצרור החיים בסוף, אחרי שנתכפרו לו עונות ראשונים. ומה שהזכיר אחר המדבר פתרונו שנכלל בו לשון הנהגה מלשון (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו, והכונה כי מתוך המרעה נתן לבו בענין הפרנסה מאיזה מקום מתפרנס הכל, ונכנס מענין לענין ומחכמה לחכמה עד שהגיע אל האלהים חורבה, כלומר הר האלהים שהוא חורבה, היא מדת הדין שהיא מדה שניה לחסד שמשם באה הפרנסה לעולם שנאמר (תהלים קלו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואמר הר האלהים שהוא אחד מן האבות, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה', והוא מלשון הורים. והזכיר לשון חורבה על מדת הדין מלשון (דברים לג) ואשר חרב גאותך, שבארו על דרך הקבלה כי גאותן של ישראל אשור החרב שהוא מדת הדין, ומזה דרשו רז"ל לא הר חורב שמו אלא הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב שמשם יצאה חורבה לעכו"ם, וכן תמצא באליהו (מלכים א יט) בענין עוגת רצפים שמצא מראשותיו בדרך המדבר, וכתיב (שם) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חורב. ורז"ל הבינו מלת אחר כלשון ההולך אחר חברו, ומזה דרשו כל מקום שהיה משה הולך במדבר היה המדבר בורח ונעשה ישוב. וכונתם בזה כי הקב"ה היה פותח לו שערי חכמה והיה רואה שעדיין לא הגיע למה שהיה דורש עד שבא אל הר האלהים והוא חורבה, כלומר מדת הדין והיא האש האוכלת הקרבנות שנאמר (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו', כנגדה באדם הנפש והיא האוכלת שנאמר (שם ז) הנפש האוכלת, ועל כן נראה לו המלאך בלבת אש כענין הראוי למדת הדין, ומתוך הסנה, ועל כן נהפך המטה לנחש וידו מצורעת, והמים לדם, ועל כן הזכיר בסוף הפרשה (שמות ד) ויחר אף ה' במשה, וכתיב אחריו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה, ונרמז בו השם למפרע, בשכבר הודעתיך בפרשת הפלגה שהוא מורה על מדת הדין בכל מקום שהוא רשום למפרע וענין הפרשה מוכיח כן באשר הוא שם.
אור חדש
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
אֶפְרָתִים. חֲשׁוּבִים. וְכֵן "בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי" אֶבְגִּינוֹס. רְאֵה חֲשִׁיבוּתָם, שֶׁהֲרֵי הִשִּׂיא עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב אֶת בִּתּוֹ לְמַחְלוֹן, דְּאָמַר מַר, רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן הָיְתָה. דָּבָר אַחֵר, "אֶפְרָתִים", בֵּית לֶחֶם קְרוּיָה אֶפְרָת: