פרשנות מצטטת על שמואל א א:ג

העלייה לרגל יסודה במצוות התורה "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה' " (שמות כג יז; לד כג). בימי בית שני הובן הפסוק כמובן כמכוון לירושלים בלבד. קשה לדעת מה היה היקף התופעה בימי בית ראשון. על אלקנה אנו שומעים שעלה לרגל לעתים מזומנות למשכן בשילה (שמואל א א ג; א ב יט), וכן אנו שומעים על חג לה' בשילה שאליו באים מיישובי הסביבה (שופטים יא מ). סופרי בית שני וחז"ל ראו בכך טקסי עלייה לרגל, ברם מהפסוקים עצמם קשה לדעת מה היה היקף התופעה, והאם היא חרגה מגדר אירוע מקומי או אזורי מצומצם. מאוחר יותר מנמק הכתוב את בניית המקדשים בדן ובבית אל ברצון לצמצם את העלייה לרגל לירושלים (מלכים א יב כז). מובן שירבעם לא נימק בפומבי בדרך זו את ההכרזה על מקומות קדושים "חדשים" (ליתר דיוק הכרזה על חידוש מקומות קדושים מוכרים ו"ישנים"). נימוק זה הוא דברי בעל ספר מלכים, אך הוא כבר מכיר תופעה של עלייה המונית לרגל לירושלים. עם זאת, אין מדובר בהכרח על מועדים מיוחדים שבהם עולים לרגל, ושבהם נערכים טקסים או מצוות מיוחדות, אלא על עלייה תדירה ויומיומית, מסוג דברי הנבואה של ישעיהו: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' " (ישעיהו סו כג), כלומר עלייה תדירה ולא במועדים מיוחדים.

ואת פינחס. כל אורייתא מלא יו"ד ועיין מ"ש בשמואל א':

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. משנה לשנה, ומצינו כיוצא בו (שמואל א א׳:ג׳) ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, וכתיב (שופטים כ״א:י״ט) הנה חג ה' בשילה מימים ימימה, (שם יא) מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח.

בְּשִׁמְחַת לִבּוֹ. שֶׁשָּׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. וְרָאִיתִי בַמִּדְרָשׁ, זֶה אֶלְקָנָה שֶׁהִדְּרִיךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת לְשִׁילֹה בָרְגָלִים, וּבַדֶּרֶךְ שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָן בְּשָׁנָה זוּ, לֹא הָיָה מַעֲלֶה אוֹתָן לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר וּלְהַרְגִּילָם, לְפִיכָךְ יִחֲסוֹ הַכָּתוּב: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ וְגוֹ'". וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהַמִּדְרָשׁ הַזֶּה סוֹף הַמִּקְרָא הוּא: "כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ". זֶה אֶלְקָנָה, שֶׁקָּבַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵדוּת בַּכְּתוּבִים, וְהֵעִיד עָלָיו, "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ":