וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃
הטור הארוך
וה' פקד את שרה וגו'. פירש"י כאשר אמר בהריון ודבר בלידה. וכתב הרמב"ן אין פקידה אלא לשון זכירה והשגחה על הנפקד כמו פקד יפקד אלקים אתכם אלא פי' פקד זכר את שרה ועשה לה כאשר דבר וכן דרך הלשון בכל העקרות היולדות ברחל ויזכור אלקים את רחל ובחנה ויזכרה אלקים. ופי' ר' יוסף היינו טעמא דגבי שרה כתיב פקידה וברחל זכירה ובחנה פעמים פקידה ופעמים זכירה לפי ששרה היתה זקנה והיתה צריכה שתחזיר לה דם נדות אמר לשון פקידה כמו מפקידה לפקידה אבל רחל היתה בחורה ולא היתה צריכה פקידה אמר זכירה ובחנה מתחלה על שמואל שהיתה עדיין בחורה אמר זכירה ולבסוף כשהזקינה אמר בה פקידה:
משנת ארץ ישראל
כפי שנראה בהמשך דיוננו, לפחות במחשבת חז"ל הקרבת הקרבנות הייתה ממטרות הנזירות, והגילוח היה מעמד חשוב בפני עצמו. לפרשת הנזיר מוקדשת פרשה שלמה בספר במדבר, והיא צוטטה לעיל. בנוסף לכך נזכרים הנזירים בכמה פסוקים ופרשיות במקרא. מבחינה משפטית הנזירות שייכת, אפוא, למשפחת הנדרים יחד עם הנדר הכללי, נדר הערכין, השבועה וההקדש. מבחינה חברתית הנזירות מבטאת סגפנות מתונה וקדושה. ההימנעות משתיית יין היא סגפנות של ממש, אך לא סגפנות קיצונית. גם הימנעות מתספורת היא סגפנות קלה בלבד, ויותר משיש בה סיגוף יש בה הצהרה כלפי החברה החיצונית והתנהגות שיש בה מההפגנה כלפי חוץ. השמירה על טהרה היא באותה מידה שנדרש לכך הכהן, והיא מצווה הקשורה בחיי קודש. מעיון קצר במקרא ברור שהתנ"ך רואה בנזירות מעלה גדולה. קבלת עול הנזירות נקראת "הפלאה" (במדבר ו', ב ועוד), וכן אומר הנביא: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזִרים, האף אין זאת בני ישראל נאֻם ה', ותשקו את הנזִרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תִנבאו" (עמוס ב', יא-יב). ה"מינוי" לנזיר הוא זכות גדולה, ובני ישראל נאשמים בכך שמנעו מהנזירים לשמור על מצוותיהם. כמו כן "זכו נזיריה משלג" (איכה ד', ז), פסוק המלמד על תפיסת הנזיר כצדיק הראוי להוקרה בחברה. המונח "נזיר" נגזר מלשון "נזר", שהוא כתר, המתאים למלך. בתנ"ך נזכרים שלושה נזירים: יוסף מכונה "נזיר אחיו" (בראשית מ"ט, כו), שמשון המתאר עצמו כנזיר ה' (שופטים ט"ז, יז) ושמואל. לפי נוסח המסורה על שמואל לא נאמר הדבר במפורש, אך ניתן להבין זאת, ואילו לפי נוסח מגילות קומראן המונח "נזיר" מופיע במפורש (שמ"א א', יא, להלן משנה פ"ט מ"ה, וראו פירושנו לה).
רבנו בחיי
ובמדרש מרגלים ששלח משה כסילים היו, מרגלים ששלח יהושע צדיקים היו, שנאמר (שם) וישלח יהושע ב׳:ד׳ן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, מהו חרש שעשו עצמן קדרין והיו צווחין מי שירצה לקנות קדרות יבא ויקנה, וכל כך למה שלא ירגיש אדם בהם שהם מרגלים, חרש לאמר קרי ביה חרס, ומי היו פנחס וכלב היו. וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, הרגיש בהם מלך יריחו, מה עשתה רחב, בקשה להטמינם, אמר לה פנחס אני כהן וכהן נמשל למלאך שנאמר (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, וכן נביא נמשל למלאך שכן במשה כתיב (במדבר כ׳:ט״ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וכתיב (שופטים ב׳:א׳) ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, והוא פנחס, לפיכך אמר לה כשאני רוצה אני נראה וכשאיני רוצה איני נראה, וזהו שכתוב (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ולא אמר ותצפנם, ללמדך שלא הטמינה אלא לכלב. אבל מרגלים ששלח משה כסילים היו, שנאמר (משלי י׳:י״ח) ומוציא דבה הוא כסיל, עד כאן. ומה שאומר המדרש הזה כסילים היו, לפי שקלקלו אח"כ שהרי משה צדיקים בחרן ועל פי ה', ולכך הזכירם בלשון אנשים, כלשון (שמואל א א׳:י״א) זרע אנשים, אבל הם קלקלו שליחותן, ועליהם אמר משה (דברים ל״ב:כ׳) כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם, למד שנתבררו. צדיקים וחזרו רשעים, וזהו ומוציא דבה הוא כסיל משהוציאו דבה חזרו כסילים.