פרשנות מצטטת על שמואל א א:יג

אסור (שמואל א׳ א׳) ובחידושי כתבנו ברכות ל״א א ב דעלי הוכיחה ששיכור אסור להתפלל (מדרבנן עתו׳ שם) ידע שמתפללת רק כפי׳ הט״ז דהתפללה בלחש כ״כ שלא השמיעה אפילו לאזנים רק שפתיה נעות וסייעתא לסימן ק״א ס״ב. גם י״ל דאח״כ כשאמרה חנה כן תתפלל׳ עוד אח״כ. ולתו׳ בה״א ועלי ישב שפיר טפי דודאי כה״ג שחבירו א״י אם מתפלל הוי ל״ע לת״מ אלא אפילו יודע ואין עומד מדת חסידות לאשה כחנה להרחיקה א״ע:

ומפני כי שנים הם כאשר הם מדברים דברי תורה היא תורה גמורה, שהתורה היא כאשר מוציא התורה בפה, וזה נקרא תורה גמורה. וזה שייך בשנים, שצריך להוציא הדבור בפה. אבל אחד, אפילו אם מוציא מן הפה, הרי אפשר שיהיה בלא דבור, לכך אפילו אם מוציא הדבור בפה, לא נקרא זה דבור של תורה כלל. ופעמים הרבה אינו מוציא מן הפה, רק בעיון בלבד בלא דבור, ולפיכך אין הדבור עיקר, רק המחשבה. רק כאשר הם שנים, שאי אפשר בלא דבור כלל, זה נקרא 'דברי תורה'. ולפיכך נקרא זה 'עוסק בדברי תורה', ולא נקרא כאשר הוא ביחיד, שהרי תמצא (בראשית יז, יז) "ויאמר בלבו", (ש"א א, יג) "וחנה היא מדברת על לבה", ואין זה דבור ממש, וזה מפני כי אצל היחיד הדבור והמחשבה שוה. ולפיכך לא נקרא זה 'דברי תורה', רק כאשר הם שנים, שאז נקראו 'דברי תורה'. ולכך אצל שנים אמר 'שנים שיש ביניהם דברי תורה', ואצל אחד אמר 'אחד שיושב ועוסק בתורה', לא קרא למוד של יחידי רק עסק בלבד. ומפני זה הטעם תקנו בברכה 'לעסוק בדברי תורה', ולא 'ללמוד בתורה', וזה מפני כי הברכה נתקנה על יחיד, ולא נקרא זה 'למוד בדברי תורה', רק 'עסק בדברי תורה'. ועוד יתבאר ההפרש שיש בין שנים ובין אחד.

לאשמת העם. הלמ"ד מורה על ההקש והדמיון כמו (איוב ל״ט:ט״ז) הקשיח בניה ללא לה שפירש"י כאילו אינו שלה, ויחשבה עלי לשכרה (שמואל א א׳:י״ג) דתרגומו כאתתא רויא, וכן ויהי לה לבן דמשה תיב"ע והוה לה חביב הי כביר, וטעמו אם הכהן המשיח יחטא חטא הדומה לאשמת וחטא העם, כאמרם (בת"כ ובהוריות ד' ו') לאשמת העם הרי משיח כצבור, מה הצבור שהן ב"ד אינם חייבים בקרבן עד שיהיו חכמים ראויים להוראה ויטעו בהוראה ויעשו העושי' על פיהם ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, כך המשיח בכל דרכים אלה שיהיה חכם מופלא ויטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה:

ולא בתפלה - שהתפלה בלחש שנאמר (שמואל א א׳:י״ג) וקולה לא ישמע כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון: