פרשנות מצטטת על שמואל א ב:ב

באחד לחדש השני. צוהו בתקון הדגלים ואיך יסעו ואיך יחנו, כי לא נסעו אלא עד עשרים יום לחדש השני. ומה שנסמכה פרשה זו של חומש הפקודים לפרשת תמורה של מעלה, אמרו במדרש ללמדך מה הקב"ה יחיד ואין לו תמורה שנאמר (שמואל א ב׳:ב׳) אין קדוש כה' כי אין בלתך, כך לא ימיר ישראל באומה אחרת, וזהו שכתוב (שיר השירים ב׳:ט״ז) דודי לי ואני לו, אני קדוש ואתם קדושים, אל תמירוני כשם שאין אני ממיר אתכם, אתם קרויין צאן, כשם שאין ממירין בהמה בבהמה כך איני ממיר אתכם.

נראה שבאין מילים בלשון בני אדם הנותנות ביטוי מלא לקדושת המקום ב"ה וממצות את עומק משמעותה, לא הסתפק הכתוב לעתים קרובות בתיבה "קדוש" לגבי הקב"ה אלא הפליג בלשונו, כגון "נאדר בקדש" (שמות טו, יא), "אין קדוש כה'" (שמואל א' ב, ב), "קדוש קדוש קדוש" (ישעיה ו, ג), כי אכן הקדושה שילוד אשה עשוי להגיע אליה, אינה אלא חיקוי רפה של קדושתו שלו יתברך שאין לה חקר. ואמרו חז"ל (ויקרא רבה כד, ט): "קדשים תהיו", יכול כמוני? תלמוד לומר, "כי קדוש אני ה' אלהיכם", קדושתי למעלה מקדושתכם. ע"כ. אמנם לכתחילה יעד הקב"ה את עם ישראל להיות לו לעם קדוש, כמו שנאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" (דברים ז, ו ושם יד, ב ו-כא), וכאן בא הכתוב להורותנו שלא יעלה על הדעת, שדי לנו בייעוד זה ובהבטחה זו, אלא שאנחנו מצווים לשמור קדושה זו מכל משמר ולחזקה ולהאדירה על ידי קיום מצוות התורה, ולימדונו חז"ל (יבמות כ ע"א): "קדש עצמך במותר לך", וכפי שמפרט רמב"ן על אתר.

הצור. משמעו היוצר הכל כלשון המקרא שמואל א׳ אין צור כאלהינו. והקדים זה השבח ביחוד על הקב״ה באשר נוגע לענין שאומר. תמים פעלו. כל מה שפועל בעולמו הכל הוא תמים אפילו מה שנראה שהוא מחסר ומשבר מה שהיה תמים עד כה אינו אלא מתמים מה שהיה חסר עד כה. והסביר איך הוא כה. כי כל דרכיו משפט. בתורת שכר ועונש והרי שופט את הגזלן ולוקח גזלו ממנו. לא נקרא מפסיד לו אלא משלים אותו כמליצת הגמ׳ סנהדרין ד״ז דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר וליזיל ופרש״י לא הפסיד לו אלא גזילה הוציא מידו כך כל דרכי הקב״ה הם במשפט על מעשה האדם אם כן אין זה הפסד אלא מתמימו. ומש״ה הקדים להוכיח כי כן הוא בשם הצור פי׳ אחרי שהוא הצור. וא״כ יודע הכל וגם אם כן ההשגחה רבה שהרי ההירוס נוגע להיצירה. וגם א״כ א״א לוותר שהרי שכר ועונש הם מעצם היצירה :

הלבן. יֵשׁ תְּמִיהוֹת שֶׁהֵן קַיָּמוֹת, כְּמוֹ הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי? (שמואל א ב'), הֲרֹאֶה אַתָּה (יח' ח'), אַף זוֹ הִיא קַיֶּמֶת; וְכָךְ אָמַר בְּלִבּוֹ, הֲנַעֲשָׂה חֶסֶד זֶה לְאַחֵר, מַה שֶּׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה לִי?