פרשנות מצטטת על שמואל א ב:ו

עשר שנים מלך שמואל בעצמו - יחידי בלא שאול הלכך שנה עשירית אינה נמנית באותן מ' שנה. ל"ז מלך דוד קודם למרדו של אבשלום הא מילתא פירש רבי במקום אחר כן שנה עשירית לשמואל היתה לגדולתו של שמואל ולא נפקא לן מקרא בהדיא אלא מדלא משכחת לה מ' שנה למניינא אחרינא וצא וחשוב למיתתו של עלי שהיא תחילת גדולתו של שמואל עד שנת מרדו של אבשלום מ"ט שנה י"ג לשמואל ושאול ושלשים ושש לדוד ועלי מת כשנשבה הארון שנא' (שמואל א ד׳:י״ח) ויהי כהזכירו וגו' וכתיב (שם ו) ויהי ארון ה' בשדה פלשתים ז' חדשים הביאוהו פלשתים (שם ז) ויבאו אנשי קרית יערים וגו' וכשמלך דוד בירושלים על כל ישראל הביא משם את הארון כדכתיב (שם ב ו) ויוסף עוד דוד וגו' וכתיב (שם א ז) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו כ' שנה צא מהן ז' שנים שמלך דוד בחברון ומהן מלך שמואל בעצמו י"א שנה ושאול עם שמואל ב' שנים כדכתיב (שם יג) ושתי שנים מלך וגו' ושמואל לא מת קודם לשאול אלא ד' חדשי' שכך מפורש בספר שמואל (שם כה) ושמואל מת וגו' וכתיב בתריה (שם כז) ויאמר דוד [וגו'] עתה אספה יום אחד ביד שאול וגו' וברח לו אל אכיש עד שמת שאול וכתיב (שם) ויהי מספר הימים אשר ישב דוד בשדה פלשתים ימים וד' חדשים מצינו י"ג שנים לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ושלשים ושש לדוד כשמרד אבשלום הרי ארבעים וכו' צא מהן ט' שנים לשמואל קודם ששאלו להם מלך הרי מ' שנים מששאלו המלוכה עד שנת מרדו של אבשלום ועד בכלל והכי תניא בסדר עולם היא שנת שלשים ושש למלכות דוד וה"ג עשר שנים מלך שמואל בעצמו ושנה אחת שמלך שאול בעצמו ושלשים ושש לדוד ואני הוספתי משלי על זה. ועוד צא וחשוב נמי מלידתו של שמואל ותמצא כמו כן שי"ג שנה נהג שמואל שררה על ישראל דאמר מר בסדר עולם ועלי הכהן יושב על הכסא והיא מרת נפש וגו' ובאותה שנה נתמנה עלי להיות שופט על ישראל והוא שפט את ישראל ארבעים שנה צא מהן שנה אחת לעיבורו נמצא שמואל בן ל"ט שנה בשעה שנתנבא ועלה לגדולה דמשעה שמת עלי זרחה שמשו של שמואל י"ג שנה לשררותו דכל שנותיו לא היו אלא נ"ב כדנפקא לן בעלמא (מ"ק כג) מעד הגמל הנער דהיינו כ"ד חדש כדי הנקת תינוק והדר וישב שם עד עולם עולמו של יובל דהיינו נ' שנה ובהללו י"ג שנה היו מובלעים השתי שנים שמלך שאול שהרי שניהם מתו בשנה אחת כדמפרש למעלה:

אשר ילכו לפנינו אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו לשון רש"י. (רש"י על שמות ל״ב:א׳) ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים: וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (שמות ל״ב:כ״א), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד) והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (שמות ל״ב:כ״ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו:
אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה: וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל. ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו:
והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין סג) מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיה א יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א י), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר חג לה' מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה: ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, ומכעיסין אותי בו טטראמולין, ארבע פרדות, טטרא בלשון יון ארבע, כמו שאמרו (נזיר ח:) טטראגון ארבע. מולין פרדות, כמו מולאות של בית רבי (שבת נב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה (י ג) שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר (שמות ל״ב:ה׳) ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לה': ור"א אמר כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (שמות י״ד:י״ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד, אין הדבר רק שעשו הצורה לכוין בעבודתה אל ענינה. וכבר פירשתי (לעיל יג כא, יד יט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין:

וְדַע שֶׁיֵּשׁ מַחְלוֹקֶת רַזַ״ל (סנהדרין קח.) בְּקֹרַח וַעֲדָתוֹ אִם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. לְמַאן דְּאָמַר אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, גַּם שָׁרְשׁוֹ בְּיַעֲקֹב נָמַק, וְהוּא מַה שֶּׁשָּׁאַל הַשּׁוֹאֵל ״וְלִחְשׁוּב בֶּן יַעֲקֹב״, וְדִקְדֵּק לוֹמַר שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לְגֵיהִנֹּם, פֵּרוּשׁ לֹא נִתְלַוָּה לְבַד שֶׁהוּא לִזְמַן מוּעָט אֶלָּא עַד סוֹף הָעוֹלָם, וְהוּא מַה שֶׁרָמַז בְּמַאֲמַר שֶׁעָקַב עַצְמוֹ, לְשׁוֹן סוֹף וְתַכְלִית, כַּעֲקֵבִים שֶׁהֵם סוֹף תְּכוּנַת הָאָדָם, וְרַזַ״ל יִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּלָשׁוֹן זֶה כְּאָמְרָם (סוטה מט:) ״בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא״ וְכוּ׳. וְתֵרֵץ לְפִי שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ וְכוּ׳, פֵּרוּשׁ, לְעוֹלָם שֶׁכֵּן הוּא, אֶלָּא שֶׁה׳ עָשָׂה נַחַת רוּחַ לְיַעֲקֹב שֶׁהִתְפַּלֵּל וְכוּ׳. אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁסּוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְזוֹ הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁלֹּא יַגִּיעַ כֹּחַ הַחֵטְא עַד עִקַּר הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁבְּיַעֲקֹב וְלֹא יִנָּתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף מֵעִקָּרוֹ וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתָם. וְהוּא מַאֲמַר הַתַּנָּא (סנהדרין שם): עֲלֵיהֶם אָמַר הַכָּתוּב (שמואל א ב:ו) ״מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל״. וְרָאִיתִי לְדַקְדֵּק אָמְרוֹ ״וַיָּעַל״ וְלֹא אָמַר ״וּמַעֲלֶה״ כְּשִׁעוּר שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ ״ה׳ מֵמִית וּמְחַיֶּה״, וּכְמוֹ כֵן אָמַר אַחַר כָּךְ ״ה׳ מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר״. אָכֵן נִתְכַּוֵּן לוֹמַר דִּבְרֵי הַתַּנָּא עַצְמוֹ שֶׁעַל עֲדַת קֹרַח הוּא מְדַבֵּר, לָזֶה אָמַר ״וַיָּעַל״, פֵּרוּשׁ, כְּבָר הֶעֱלָה אוֹתָם קוֹדֶם שֶׁהוֹרִידָם, שֶׁהֲרֵי קָדְמָה תְּפִלַּת יַעֲקֹב לִירִידָתָם וּמֵאָז נִכְתְּבוּ בְּסֵפֶר הָעֲלִיָּה.