פרשנות מצטטת על שמואל א ג:יג

וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו. כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְעֵלִי שֶׁלֹּא מִיחָה בְּבָנָיו, כְּאָמְרוֹ "וְלֹא כִהָה בָּם" (שמואל א ג:יג), וְנֶאֱמַר בּוֹ "וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת" (שמואל א ד:טו). וְלֹא קָרָה זֶה לְאַבְרָהָם וְיַעֲקֹב שֶׁהָיוּ יוֹתֵר זְקֵנִים מִמַּה שֶּׁהָיָה יִצְחָק אָז וּמִמַּה שֶּׁהָיָה עֵלִי. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה" (בראשית כה:א), וּבְיַעֲקֹב עִם כָּל צָרוֹתָיו וְדִמְעוֹת עֵינָיו כְּתִיב "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף" (בראשית מח:ח), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְּכֹבֶד כְּאָמְרוֹ "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן" (בראשית מח:י), בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא הִכִּיר הַתְּמוּנָה הַפְּרָטִית.

וְאִם תֹּאמַר: מַה יּוֹם מִיָּמִים, וּמַה צֹּרֶךְ בִּידִיעָה זוֹ עַכְשָׁיו יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר זְמַנִּים? עַל זֶה אָמַר: ״וְגַם הֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן״. וְאִם לֹא אֲפַרְסֵם עַכְשָׁיו כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, אִם כֵּן יֹאמְרוּ הָאֻמּוֹת: ״לִסְטִים אַתֶּם״, כִּי בְּיָד חֲזָקָה אַתֶּם כּוֹבְשִׁים אַרְצוֹת שֶׁבַע אֻמּוֹת וְלֹא כִּהָה בָהֶם ה׳ (שמואל א ג יג). וּבָזֶה יָבוֹאוּ לִידֵי כְּפִירָה וּמִינוּת לוֹמַר: ״לֵית דִּין וְדַיָּין״, כַּמְּבֹאָר לְמַעְלָה פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (בראשית א א) עַל דִּבְרֵי רַבִּי יִצְחָק. וְאִם תֹּאמַר: הֲלֹא גַּם בִּימֵי הָאָבוֹת הִבְטַחְתִּים לָתֵת לָהֶם הָאָרֶץ וְלֹא עָשִׂיתִי פִּרְסוּם עַל הַחִדּוּשׁ? עַל זֶה אָמַר: ״וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וְגוֹ׳, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהָאָבוֹת לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְמוֹפְתִים, כִּי בְּלָאו הָכֵי הָיוּ בָּנִים אֵמוּן בָּם, וּלְכָל הָאֻמּוֹת לֹא הָיָה צֹרֶךְ בִּידִיעָה זוֹ עֲדַיִן. אֲבָל עַתָּה שֶׁאֲנִי שָׁמַעְתִּי נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעַ זְמַן כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ, עַל כֵּן אֲנִי צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַכְשָׁיו עַל יְדֵי הַמּוֹפְתִים כִּי אֲנִי ה׳ מְהַוֶּה אֶת הַכֹּל וְלִי כָּל הָאָרֶץ, וּבְיָדִי לָתֵת הָאָרֶץ לְמִי שֶׁאֶרְצֶה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה׳״, לְפִי שֶׁאֲנִי ה׳ מְהַוֶּה אֶת הַכֹּל וַאֲנִי עָשִׂיתִי הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ, עַל כֵּן בְּיָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה.

ומקלל. ענין דברי קלון וחרפה, וכן (שמואל א ג יג): כי מקללים להם בניו:

תקולל חלקתם בארץ לא יפנה דרך כרמים. היו מקללים את חלקם בארץ לאמר לא יפנה דרך הטוב בדרכי הצדיקים הרמים ושוכנים ברומו של עולם, ל"א כרמים הם הצדיקים ופרנסי הדור כמו ונתתי לה את כרמיה משם (הושע ב׳:י״ז) ת"י ית פרנסהא היו מקללים את חלקם בארץ לאמר לא יפנו דרך הטוב נשבעים שלא יפנו את דרכם, ל"א תקולל חלקתם מתקלקלת היתה חלקתם שהיו משחיתים זרעם לבטלה כמו כי השחית כל בשר את דרכו (בראשית ו׳:י״ב) תקולל לשון קלקול כמו בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו (שמואל א ג׳:י״ג) ל"א תקולל חלקתם הדורות שאחריהם מקללים בהם מי שפרע מדור המבול, כ"ש, ל"א תקולל חלקתם לא יפנה דרך כרמים, לא היו מקבלים תוכחה מן הטובים, לשון אחר היו קלים לשוט בספינות להרוג ולחמוס ממון ודרך יישוב בני אדם ונטיעת כרמים אין חושש לילך: