וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־הִפִּ֥יל מִכָּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃
אברבנאל
האמנם למה נתן הבחינה על הדבר אשר לא דברו הש"י באמרו וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' ולא נתן הבחינה גם כן לדעת הדבר אשר דברו ה' שהוא הספק הי"ו אשר העירותי. כבר התעורר עליו הרב הגדול באותו המקום מפי' המשנה. והיה דעתו שבמאמר הזה תוכללנה הבחינות השתי'. כי כמו שמה שידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה'. ככה מה שדבר הנביא בשם ה' ויהיה הדבר ויבא הוא הדבר אשר דברו ה' כשיתקיימו דבריו כלם ולא יפול דבר מכל דבריו ארצה. ושאל הרב לעצמו ואיך נדע מפני זה בבירור שהנביא ינבא בשם ה' באמת כי הנה המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות ויהיה הדבר ואם כן מה יהיה ההפרש ביניהם ובין נביא השם יתברך. והשיב הרב לזה שהמעוננים והקוסמים ודומיהם ממגידי העתידות מקצת דבריהם מתקיימים ומקצתם בלתי מתקיימים אבל הנביא כל דבריו מתקיימים. וכמו שנאמר בשמואל (שמואל א ג׳:י״ט) ולא הפיל מכל דבריו ארצה. ולפיכך היו בודקים הנביא פעם אחר פעם ואם היו מתקיימים דבריו כלם אז יודע בלי ספק שהוא נביא ה' בבירור. זוהי כונתו ואליה נמשך הרמב"ן בפירוש הכתוב הזה. אמנם הר"ן כתב עליו דברי טעם ותפישה רבה באמרו. שעם היות דברי הרב הגדול אמתיים בהפרש העוננים והקוסמים מהנביא בענין קיום דבריהם אין דבריו מחוורים בהתר הספק וזה שלא יתחייב שגם שכשלא יהיה הדבר הוא הדבר אשר לא דברו ה'. שכאשר יהיה הדבר ויבא הוא הדבר אשר דברו ה' כי הוא מאמר שולל כולל ולא יתהפך כי אם מחייב חלקי. והוא כמאמר האומר שמי שלא יקיים את השבת אינו חסיד. שלא יתהפך שמי שיקיים אותו יהיה חסיד. וגם מצד הענין עצמו אמר שאין דברי הרב נכונים לפי שאמר שצריך שיבחן הנביא קודם שנאמינהו פעמים רבות בענין שלא יהיה אפשר שיפול בו ספק. ויקשה מדבריו על דבריו. שהוא עצמו כתב בספר המדע פ"ז מהלכו' יסודי תורה שצריך שיאמן הנביא כשיתן אות אע"פ שאותו אות אפשר שיש בו דברים בגו. כלומר שאינו בא מאת הש"י. אבל באיזה צד מהכשוף והתחבולה נצטוינו לשמוע לו ממה שאמר אליו תשמעון. וכן הסכימו גם כן במסכת סנהדרין פרק הנחנקין ומפני זה דחה הרב רבינו נסים דעת הרב בהתר הזה וחשב מחשבות בהתר הספק באמרו שהתורה הוצרכה לתת בחינה לדעת הדבר אשר לא דברו ה' מפני שצותה התורה בהריגת הנביא והיה ראוי שידעו בבירור שהוא נביא שקר כדי לחייבו מיתה. אבל בחינת הנביא לא זכרה התורה אם לפי שהיתה מסורה לחכמים ואם מפני שנרמזה במלת כמוני שאמר נביא מקרבך מאחיך כמוני רוצה לומר שהתאמת נבואתו כמו שנתאמתה נבואתי. וכזה עצמו תמצא בדברי הרב ר' משה בר נחמן ורלב"ג כי כלם היו דברי' מנגדים אלו מאלו:
צרור המור
ואמר ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון וגו'. היודע דרך האמת באלו הפסוקים לא יקשה מה שאמר ברוך אברם בראשונה ואחר כך וברוך אל עליון. לפי שידוע שכשנראה דברים בלתי מסודרים יש להביט מי אמרם. כמו הענין בשלמה שדברי שלמה אף עפ"י שנראין במקומות מה בלתי מסודרים. אחר שאנו יודעים שכתוב בשלמה ויחכם מכל האדם כי ידוע מזה שלא נפל מכל דבריו ארצה. וכן בכאן דברי מלכי צדק יש לידע לכל מעיין בדבריו שהם דברים גדולים אחר שהוא היה גדול והיה שם בן נח. או יהיה מי שיהיה אחר שיש לו שלשה תוארים עליונים. האחד שנקרא מלכי צדק שנראה שהוא מלך הצדק והמשפט. והשני שנקרא מלך שלם. לרמוז שהוא שלם בכל השלמיות. והרצון שהיה שלם. בדעותיו ובמעשיו שהם שני חלקי האדם הנכללים בעיון ובמעשה והם שני חלקי המצות. וכנגד המעשה אמר מלכי צדק שפועל פעולותיו בפועל וזה כנגד ופועל צדק. וכנגד העיון אמר מלך שלם וזה כנגד הולך תמים. והשלישי שנקרא כהן לאל עליון שזה רמז שהיה יודע דעת עליון והיה בו רוח נבואיי. וא"כ. כל דבריו מן הראוי שיהיו צודקות. ולזה אמר ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון וא"כ אין בהם נפתל ועקש. ולכן התחיל בברכתו ואמר שבח לאברהם שלוחם מלחמות ה' והרג שונאיו. ולזה אמר ברוך אברם לאל עליון לא אמר ברוך יהיה אברם אלא ברוך אברם. כלומר כבר הוא ברוך לאל עליון או מאל עליון. או ברוך היה אברם לאל עליון אחר שהוא קונה שמים וארץ. והוא סבב שהשם ברא עולמו בעבורו כאומרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו חכמינו ז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה וכתיב חסד לאברהם. ואם כן אשריו ואשרי חלקו שהכריע עצמו וכל העולם כולו בזכותו. ואם איש כזה לא היה ברוך ומבורך לא היה השם קונה שמים וארץ בעבורו. וזה שאמר אברהם קנין אחד. וזהו ברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך. וכן ברוך אל עליון שמסר אויביו בידיו כי אחר שהוא תכלית בריאת העולם ובעבורו נברא ראוי הוא שאל עליון ימסור הכל בידו והוא יהיה מלך על הכל. וכל שכן שראוי שימסור ויתן צריו ושונאיו בידיו. אחר שכל זאת המלחמה לא עשו אלה המלכים אלא בעבור אברהם:
הכתב והקבלה
כל מחמצת. ר"ל אפילו מה שיכנס בו החמץ ע"י תערובות לא תאכלו, וזה כלל אותו במלת כל, אמנם מחמצת שזכר ראשונה שיהיה העונש על אכילתה כרת הוא בלי ערוב, כי מחמצת לא יאמר בסתם כ"א על מה שהוא ממנה בלי ערוב, ואולם יאמר על המעט בתערובות החמץ כי אפשר בו שיחמיץ העסה אשר יתערב בעבור החלק מהחמץ שיש בו, ולזה נכלל במלת כל תערובות החמץ; והמשל בזה שאם צוה האדון שיצאו הרופאים מהעיר לא יחוייב מזה המאמר שיצא ממנה כל מי שיודע פעולה אחת או שתים ממלאכת הרופא, כי כמו זה לא יקרא רופא כ"א על המעט, אך אם אמר שיצא מהעיר כל רופא הנה יחוייב שיצא ממנה כל מי שיש לו איזה הסתבכות שיהיה במלאכת הרפואה (רלב"ג), וכבר אמרו בעלי הלשון שיש הפרש רב בין כל הבא לפני דבר כללי הבלתי מוחלט, ובין כל הבא לפני דבר כללי הנעשה מוחלט או פרטי ע"י ה"א הידיעה או ע"י כנוי, כי בפן הראשון נאמר ד"מ כל דבר, ויהיה שיעורו כל מה שנכנס תחת מין דבר, והוא מתורגם בל"א (אללעס), ומזה לא תעשה כל מלאכה כל מה שהוא מין מלאכה, ובפן השנייה נאמר כל הדבר ויהיה שיעורו כל חלקי זה הדבר ר"ל כלל של דבר ותרגומו בל"א (גאנץ), מזה לא יעיר כל חמתו דהיינו כלו של חמתו, ואם היתה הכוונה כל שום דבר מחמתו היה הכתוב צריך לאמר ולא יעיר מכל חמתו ואז יובן על כל חלק וחלק ממנו, וכטעם ולא הפיל מכל דבריו ארצה (ש"א ג' י"ט) על כל אחד מדבריו. והבן ע"ז: