פרשנות מצטטת על שמואל א ה:ט

ונסתרה המכה וכו'. כלומר, נפרצה המכה וחזרה לקדמותה מלשון וישתרו להם עפלים (ש"א ה', ט'), כפירוש המאירי.

כל השימושים הללו אינם מסבירים את משנתנו. שהרי מי יטיל שתן, גבר ואישה בזה אחר זה, לכלי כזה? ברם מתברר שלספל שימוש נוסף, ומן הסתם הכוונה היא לספל מטיפוס שונה. במדרש מתואר עושרו של זקן, מגדל זיתים מגוש חלב, האומר לשפחתו: "בואי ורחצי את רגלינו. מלאת ספל שמן ורחצה רגליהם, לקיים מה שנאמר: 'וטובל בשמן רגלו' " (ספרי, דברים שנה [עמ' 421]; בבלי, מנחות לד ע"א ומקבילות). הספל משמש כאן לטבילת הרגליים בשמן.⁹איש זה, מרוב עשירותו רחץ בשמן, ואילו שאר העם רחצו לכל היותר במים. העשיר ביקש לקיים את הפסוק הנאמר בברכת אשר: "וטובל בשמן רגלו" (דברים לג, כד). המעשה אירע בגוש חלב, שהייתה בנחלתו המקראית של אשר. יתר על כן, במדרש תנאי אחר מסופר על עונשם של בני אשדוד שטחוריהם נפגעו בגלל שביית ארון הקודש: "כיצד? היה אחד מהן יושב בטחור, ועכבר עולה מן הארץ ושומט את מעיו ונבלע בתהום, שנאמר: 'ותכבד יד ה' על האשדודים וישתרו להם טחורים'¹⁰בנוסח המסורה: "עפלים". (שמואל א ה, ט). דבר אחר, היה אחד מהן יושב על הארץ, ועכבר עולה מן הארץ ושומט בני מעיו ויורד לתהום. עשו להם ספלים, והיה אחד מהן יושב בתוך הספל, ועכבר עולה ואומר לספל: תן כבוד למי שבראך, והיה הספל נבקע מאליו ועכבר עולה ושומט את בני מעיו ויורד לתהום" (ספרי זוטא יא, ו [עמ' 269]). אם כן, הספל הוא מקום לעשיית צרכים, מן הסתם בבית השימוש הציבורי, וזהו המונח המתאר מושב רגיל, מעין אסלה של זמננו. בית השימוש הרומי שנהג אז מכוּנה "לטרינה", והייתה בו מערכת מים זורמים ומעליה ספסלי שיש ובהם חורים. המשתמשים ישבו על החור, והוא כנראה הספל (איור 36). אם כן, הספל הוא כנראה גם כינוי לכלי לעשיית צרכים. בבית השימוש (הלטרינה הרומית) הוא היה עשוי שיש (איורים 37 א-ב), ובבית, כלי פשוט יותר. בחברה הרומית היו גם בתי כיסא ניידים, שהיו מִתקנים מתוחכמים והיגייניים (איור 38). ייתכן שאלו היו מוכרים גם בארץ, אבל בדרך כלל מזכירים המקורות מתקני חרס פשוטים: "עביט של מי רגלים"¹¹בבלי, ברכות כה ע"ב; ביצה לו ע"א ומקורות בבליים נוספים. ראו בראנד, כלי חרס, עמ' שצז-שצט. או "גרף של רעי".¹²בראנד, שם, עמ' צח-צט. כלי זה היה ללא מכסה,¹³בבלי, שבת מז ע"א מזכיר את היעדר המכסה כבדרך אגב, וכך עולה מהסוגיה בברכות כה ע"ב. ונהגו לרוקנו במשך היום, ואפילו בשבת.¹⁴תוספתא, שבת ג, יב. המתקן מוזכר בסיפור מלבב על בתו של המן. כידוע, המן הוביל את מרדכי וקרא לפניו קריאות כבוד. כך מתאר זאת המדרש: "הלבישוֹ מלכות וקרא לפניו והכריז כעבד לפני אדוניו: 'ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!' והלך עמו בכל חוצות שושן, וכשקרב אצל ביתו עלתה בתו של המן וראתה אותם וחשבה שהרוכב הוא אביה וההולך ברגליו הוא מרדכי, לקחה גרף של רעי והשליכה בראש אביה, וכשהכירה שהוא אביה והרוכב הוא מרדכי, מיד הפילה עצמה מן העליה ותמת. לכך נאמר: 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש'. אבֵל על בתו, וחפוי ראש על מה שהשליכה עליו".¹⁵אגדת אסתר לפי אייזענשטיין, אוצר המדרשים א, פרשה ו, עמ' 56. אם כן, בית של איש אמיד כהמן מתואר כבית שאין בו שירותים מסודרים אלא כלי פתוח של חרס שאפשר לרוקנו לרחוב. במקבילה בתלמוד הבבלי נזכר כאן "עציצא דבית הכסא", כלי שאין לו מקבילה ארץ ישראלית (בבלי, מגילה טז ע"א).¹⁶באסתר רבה י, ה ובמדרשים אחרים על הפסוק הסיפור איננו, ואולי נכתב כולו על רקע בבלי.

12. עלו בו צמחין מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפותו וכו'. וכן בבבלי פ"ה א'. ובמשנתנו פ"ח מ"א: עלו בו צמחים,¹³כלומר, אבעבועות (עיין חולין מ"ח א'), או חטטין, עיין בבלי סנהדרין ק"א א'. אם מחמת המכה חייב, כלומר, אפילו עלו בו שלא במקום המכה חייב לרפאותו. וכן בפי' רבינו יהונתן, עמ' 234: חייב נמי לרפאת נגע אחר שנולד שם מחמת המכה הראשונה. וכן מפורש במכילתא משפטים ספ"ו, עמ' 271: עלו בו צמחים סביבות המכה, אם מחמת המכה חייב לרפאתו וכו'. וכאן, וכן בברייתא שבבלי הנ"ל, מפורש שאם עלו בו צמחים מחמת המכה וע"י כך נסתרה¹⁴כלומר, חזרה, כפירוש המאירי במשנתנו, עמ' 237: "ולשון סתירה הוא עניין חזרת המכה לקדמותה". וכן בלשון המקרא (שמואל א' ה', ט'): וישתרו להם עפלים, והיינו נפרצו להם עפלים. המכה, חייב בריפוי.
ובירושלמי פ"ח ה"ב, ו' ע"ב: ר' ירמיה בעי¹⁵כידוע, המלה "בעי" בירושלמי היא לאו דווקא שאלה, אלא מימרא, דרשה, או מעין זה, עיין במבוא הירושלמי לר"ז פרנקל ט' ע"ב ואילך. וכן בריש הפתיחה להר"ש סיריליאו: יש בעי שאינה שאלה דמספקא ליה וכו'. ואף לפנינו הכוונה שר' ירמיה דרש והביא ראייה לדבריו. עלו בו צמחין סביבות המכה (כלשון המכילתא הנ"ל) ונסתרה (כלומר, ונפרצה המכה), מחמת המכה הוא,¹⁶כ"ה בשרי"ר. ולפנינו בטעות: מהו (כאילו יש כאן שאלה). מן מה דכתיב ורפא ירפא שאם עבר על דבר רופא פטור,¹⁷כ"ה בשרי"ר, ולפנינו נשמטה מלה זו. תני חורן ורפא ירפא שאם עלו גרגותני חייב לרפותו.¹⁸עיין יש"ש פ"ח סוף סי' ט', וכדבריו מפורש כאן. תני ר' יוסי בי ר' יודן או' עלו בו צמחים סביבות המכה אע"פ שנסתרה המכה חייב לרפותו ואין חייב ליתן לו דמי שבתו. ר' שמעון בן לקיש (כ"ה בכיר"ז ובשרי"ר) או' חידוש חידש הכתוב בפרשה הזאת שיתן לו שבת וריפוי, רק שבתו יתן ורפא ירפא.¹⁹נראה שדברי רשב"ל עונים על סוף משנתנו: חיתה ונסתרח, חיתה ונסתרה, חייב לרפותו. וכמו שאמרו במכילתא (משפטים פ"ו, עמ' 271): שאם נתרפא וחזר, ונתרפא וחזר, אפי' ארבע פעמים וחמש פעמים חייב לרפאותו, ת"ל ורפא ירפא. ובירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ג, כ"ז ע"א (ועיין בגירסת הירושלמי במקבילה בסוף נזיר): אם בשאמדוהו למיתה, בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא. ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש חידוש מקרא הוא שיתן. והחידוש הוא שמשלם ממון אפילו באמדוהו למיתה (עיין תוספות סנהדרין ע"ח ב', ד"ה בשלמא. ועיין במכילתא הנ"ל, עמ' 270, ומכילתא דרשב"י, עמ' 175), ואף כאן חידוש הוא שיתן, אעפ"י שכבר חיתה המכה. ועיין מ"ש להלן, שורה 18–19, ד"ה אמדוהו למיתה והיקל. ור' ירמיה מוכיח מדברי ר' יוסי בר' יהודה שאם עלו בו צמחים סביבות המכה, ואח"כ נסתרה המכה, מחמת המכה הוא, ולא להפך (שהמכה באה מחמת הצמחים) שהרי חייב בריפוי. ולפי זה מפורש גם בירושלמי שאינו חייב לרפאותו אלא דווקא אם עלו בו צמחים מחמת המכה, אבל אם עלו בו שלא מחמת המכה פטור גם מן הריפוי, כשיטת משנתנו, תוספתא כאן, המכילתא והברייתא שבבבלי.
ברם שיטה משונה במדרש הגדול משפטים כ"א, י"ט, הוצ' מרגליות, עמ' תע"ז (וקרוב לוודאי שהוא ממכילתא דרשב"י): עלו בו צמחין מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאתו וליתן לו שבתו (כת"ק שלנו), שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ופטור ליתן לו שבתו, דכתיב רק שבתו, שבתו ולא שבת שבתו. וכבר העירו שכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' חובל ומזיק הי"ט: עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו, ואינו נותן לו דמי שבתו. והשיג עליו הראב"ד במקומו, וכמה מן הראשונים והאחרונים. ועיין מה שהאריך בזה הרמ"מ כשר במילואים למשפטים, כרך י"ז, עמ' רנ"ה, וכל הפירושים דחוקים, ועדיין צע"ג בדבר.