וַיִּשְׁלְח֨וּ וַיַּאַסְפ֜וּ אֶת־כָּל־סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּֽאמְרוּ֙ שַׁלְּח֞וּ אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְיָשֹׁ֣ב לִמְקֹמ֔וֹ וְלֹֽא־יָמִ֥ית אֹתִ֖י וְאֶת־עַמִּ֑י כִּֽי־הָיְתָ֤ה מְהֽוּמַת־מָ֙וֶת֙ בְּכָל־הָעִ֔יר כָּבְדָ֥ה מְאֹ֛ד יַ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים שָֽׁם׃
רבנו בחיי
ויתעצב אל לבו. ע"ד הפשט מלת לב בהקב"ה אינו אלא משל והוא הדין בשאר האברים הגופניים שבאדם המיוחסים אליו יתברך כגון פי ה' עיני ה' אזני ה' יד ה רגלי ה'. אך מפני שכבר נתברר אצלנו שהקב"ה חפץ בטוב כענין שכתוב (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו, ולא חפץ ברע כענין שכתוב (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. מפני זה כשהכתוב רצה להודיענו כי כשנעשה מה שהקב"ה חפץ יאמר בו שישמח, כענין שכתוב (שם קד) ישמח ה' במעשיו, וכשנעשה מה שלא חפץ יאמר בו ויתעצב אל לבו, כי א"א לנו לעמוד על רצונו לעשות מצותו ולהזהר מעברות בלתי אם ישמיענו כן במדות הללו שהן מדות בני האדם, וע"כ כשהוא יתברך מחשב בו בעצמו ממקום מחשבתו יזכיר בו הכתוב לבו כי הלב באדם כלי המחשבה הבאה אליו מן המוח. וכן תראה כי הרוצה להתבודד ולמשיך שפע המחשבה יכוף ראשו ויחשוב כדי שירד שפע המחשבה מן המוח שהוא מקור המחשבה אל הלב, ואע"פ שזה משל ורחוק מן הנמשל הנה הנמשל בדמיונו, ומזה תקרא המחשבה שהשפע שלה וכחה ירד מלמעלה לבו. וכן השליח השלוח מאתו יתברך לדבר דבר בשמו יקרא פי ה' כענין שכתוב (ישעיהו ל״ד:ט״ז) כי פי הוא צוה, כלומר מלאכי, ורוחו הוא קבצן, כלומר ורוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגם יונתן ומלאכיה. גם הנביאים נקראים פי ה'. גם אורים ותומים. וכן דרשו רז"ל (יהושע ט׳:י״ד) ואת פי ה' לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לגמלם יקרא עין, הוא שכתוב (תהילים ל״ד:ט״ז) עיני ה' אל צדיקים (ד"ה ב טז) ה' עיניו משוטטות וגו'. בכל מקום עיני ה' צופות וגו'. (זכריה ג׳:ט׳) על אבן אחת שבעה עינים, באורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שכתוב (במדבר י״א:א׳) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. כי כשם שהאזן באדם כלי השמיעה, כן המלאך השלוח כלי לשמוע הדבר ההוא להגיעו ולקבלו ונקרא בשם כלי השמיעה שבאדם. וכן דרשו רז"ל (תהילים מ׳:ז׳) אזנים כרית לי, אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל. בא לבאר כי המלאך הידוע הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים בשם אזנים לשמוע התפלות וליטול את כלן ולעשות עטרה ולהגיע בראש המלך באשר הוא שם. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה או לעקור אותם יקרא יד ה'. כענין שכתוב בפלשתים (שמואל א ה׳:י״א) כבדה מאד יד האלהים שם. ובמצרים (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה' הויה. ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו. כענין שכתוב לעתיד (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו. וכן תמצא שהזכיר הכתוב בצבאות ישראל (במדבר כ׳:י״ט) ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי, כאשר אזכיר שם בע"ה.
מחוקקי יהודה; קרני אור
[יד] והרמב"ן השיג עליו בזה וכתב, ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא אצבע אלהים, רק המכה הבאה מאתו בעונש יקרא יד ד' ואצבע אלהים, כאשר נאמר בכתוב שהביא, לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (טו לא) "והיתה יד ד' בכם ובאבותיכם" (ש"א יב טו) כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה יא) עיי"ש:
הטור הארוך
ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא. כתב ר' אברהם בשביל שעשו כמעשה אהרן בתנין ודם וצפרדע ולא יכלו עתה לעשות אמרו לפרע' שלא באה המכה על ידי אהרן בעבור ישראל רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכובבים כי פרעה לא כיחש הבורא רק השם שהזכיר לו משה והביא ראי' שלא אמרו אצבע ה' אלהים שהוא אלקי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה' ועוד הביא ראיי' כי משה לפרעה דבר מכת היאור ולא הזכיר לו תחלה מכת הכנים. וכתב הרמב"ן כי אין דבריו נכונים כי המקרה אינו נקרא אצבע אלהים רק המכה אשר באה מאתו בעונש היא נקראת יד ואצבע כדכתיב לא ידו נגעה בנו וירא ישראל את היד הגדולה ומה שלא אמרו ה' כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה בעבור שהוא מזכירנו להם ומה שאמר שלא הודיעו מכת הכנים ודאי לפני פרעה הכה אהרן לעפר הארץ כאשר זרק משה פיח הכבשן לפניו אלא שלא התרה בו תחלה אבל הענין כפשטי' בעבור שהזכירו החרטומים שהיתה מכה מאת השם הודו במעשה אהרן ועל כן לא קראו להם מכאן ואילך כי לא עמדו אחרי כן החרטומים לפני משה במכת הערוב ולא בשאר המכות אע"פ שהתרה בהם תחלה וכדי למעט הענין אמרו אצבע אלהיה ולא אמרו יד ה'. ומה שכתוב במכת שחין ולא יכלו לעמוד לפני משה לא שבאו לעמוד לפניו לעשות שחין אלא בשביל שאמר ויחזק ה' את לב פרעה הזכיר תחלה שלא היה אדם יכול לעמוד לפניו שיחזק לבו ולכך נרפה לבו אלא שה' חזקו: