פרשנות מצטטת על שמואל א ו:יד

53-54. וכלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. וכן להלן מנחות פ"ט הכ"א: כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן [כלי שרת]. כלי שרת שניקבו וכו'. ובמכילתא דרשב"י סוף יתרו, עמ' 157: מזבח אבנים וכו' תעשה לי שתהא חציבתן והביאתן [ובניית]ן לשמי. וכן בירושלמי יומא הנ"ל: דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו, בגדי קדש צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו. ובספרי נשא ריש פי' מ"ט, עמ' 52: וקרבנו קערת כסף אחת. מגיד שלא נעשו מתחילה אלא על שם קרבנות.³⁴כנראה שהכוונה להמשך הפסוק שלשים ומאה משקלה, והואיל וכל הכפות כולן היו שוות הרי מוכח שנעשו מתחילה לשם קרבן והקדישו את הכפות לכלי שרת, ועשאום מתחילה לכך, כפי שיוצא מפי' רבינו הלל שם, ועיין מ"ש לעיל יומא פ"א, הע' 98. ובספרי דבי רב לרד"פ במקומו, נ"ג ע"א, תמה מה עניין קערות וכפות לכלי שרת, ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי מוכח בזבחים פ"ח א' ומנחות ח' ב' שהקערות והמזרקים היו כלי שרת. וכן מפורש בספרי זוטא שם ז', י"ג, עמ' 252, והובא בפירוש רבינו הלל שם, י"ג ע"א. וכן להלן בספרי פי' מ"ט, עמ' 53: כף אחת שעושה מה שבתוכה אחת, והובאה הברייתא בירושלמי חגיגה פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א. ועיין בבלי שם כ"ג ב' (ועיי"ש בתוספות כ"ד א' ד"ה דאורייתא) ופסחים י"ט א'. ועיין בפירוש הנצי"ב לספרי הנ"ל, קפ"א ע"א, ובמתנות כהונה לבמ"ר פי"ג, י"ג. ובמכילתא דר' ישמעאל יתרו פי"א, עמ' 242: מזבח מיוחד לי שלא תבנהו מתחילה לשום דבר אחר. וברור מכל המקומות הנ"ל שכלי שרת טעונים עשייה לשם הקדש מתחילתן, ואם נעשו מתחילה לשם הדיוט אין משתמשין בהן [תיקונים והוספות: בהוספה למדרש תהלים פקי״ט, הוצ׳ בובר, ריש עמ׳ 497: קדירה שאכלתי בה חולין לא אכלתי בה קדשים.]. וכן פסק הר"מ בספ"א מה' בית הבחירה.³⁵ועיין ר"מ פ"ח מה' כלי המקדש ה"ג ומ"ש לעיל יומא פ"א, הע' 99. ועיין בקרית ספר להמבי"ט שם. ועיין באו"ש פ"ד מה' תפילין ה"ט. ועיין בתוספות סוכה מ"ט א' ד"ה שכל, וכבר תמה עליהם במרכבת המשנה למכילתא סוף יתרו מן התוספתא כאן.
והאחרונים³⁶עיין בהר המריה על הר"מ במקומו ומ"ש להלן בפנים. הרעישו על הר"מ הנ"ל מסוגיית הבבלי בזבחים קט"ז ב' ומנחות כ"ב א' (והוא מתו"כ נדבה פ"ו ה"ה, ז' ע"ג) שאמרו שם: דתניא ר' אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט. ולכאורה נראה שיש כאן היקש גמור, ולשיטת התוספתא כאן והירושלמי יומא שפסק הר"מ שם כמותן, אף עצים צריכים להיות קציצתם לשם הקדש, כדין מזבח שטעון חציבתו לשם הקדש. ובברייתא מפורש "אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט", מכלל שרק שימוש פוסל בהן, אבל אין צורך בהכנתן לשם הקדש. וכן מוכח ממעשה דוד (ש"ב ספכ"ד) שלפי הבבלי שם השתמש במוריגים וכלי הבקר, והרי בוודאי שארונה לא עשה את המוריגים לשם הקדש, אלא הואיל והיו חדשים ("חדתי") ועדיין לא השתמש בהם, מותר.
ברם קרוב לוודאי שאין כאן היקש גמור אלא אסמכתא בעלמא, שאם לא כן נצריך גם שלא יעלה עליהם ברזל כדין מזבח, ועוד הרי ר' אלעזר בר' שמעון חולק שם (בתו"כ ובמנחות הנ"ל) על ר' אלעזר בר' שמוע, והרי אף הוא מקיש עצים למזבח, אלא שדורש, מה מזבח משל ציבור אף עצים משל ציבור, וקשה הרי אין היקש למחצה,³⁷עיין בלחם משנה פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ב. ועיין רשב"א, מאירי ור"ן נדרים ו' סע"א, ואינו דומה לשם, שהרי צדקה באה מן הריבוי גרידא, ואף שם נסתפקו בנדרים ז' א' באין היקש למחצה, אבל במזבח מבואר יותר לפי מכילתא דרשב"י הנ"ל. ועיין בס' בתי כהונה, בית ועד, ס"א ע"ג. ובעל כרחינו אנו אומרים שאין כאן היקש גמור לכולי עלמא, ואין חולקים אלא בהלכה, ולר"א בר' שמעון אין דמיון בין המזבח לעצים אלא ששניהם באים משל ציבור. ור"א בן שמוע מוסיף ששניהם אין באים אלא מדבר שלא נשתמש בהם ההדיוט, ואינו חולק כלל על דברי ר"א בר' שמעון. וכן מוכח מסוגיית הבבלי במנחות שם ששאלו "מאי ביניהו", הרי שאין ביניהם פלוגתא בעניין עצים משל ציבור, כמו שהוכיח לנכון בלחם משנה במקומו, וכ"ה בשו"ת חתם סופר או"ח סי' מ'.³⁸ועיי"ש שתמה על שו"ת חות יאיר סי' קס"א שפסק הלכה כר"ש בן אלעזר, והוסיף: ומהתימא על הגאון בעל חות יאיר שנעלמה ממנו סוגיא דזבחים במקומה. ולא זכיתי להבין את דבריו, שהרי בחות יאיר שם הביא בעצמו גמרא זו, ופירש שרבא לרווחא דמילתא עביד כן, עיי"ש. ועל כל פנים סובר ר"א בר' שמעון שעצים כשרים אפילו בישנים (עיין בבלי שם), אע"פ שהוא בעצמו מקיש עצים למזבח לעניין הבאה משל ציבור. וכן הברייתא בתוספתא כאן ובירושלמי הנ"ל, שמצריכים במזבח עשייה לשמה, אף הם יכולים לסבור כר"א בן שמוע המקיש עצים למזבח לעניין שאין מביאין אותם מן הישנים, אבל אין כאן היקש גמור, ואין צורך שיקצצו אותם מתחילה לשם הקדש. ואפשר שלמדו כן ממעשה דוד בסוף שמואל ב', שהעלה את כלי הבקר שבוודאי לא נעשו לשם הקדש.³⁹אמנם מן הכתובים עצמם אין הוכחה שדוד שמע לדברי ארונא וקנה ממנו גם את המוריגים וכלי הבקר, עיין ש"ב כ"ד, כ"ד, כפי שהעיר לנכון הגאון ר' רפאל כ"ץ בספרו ושב הכהן סי' ה', אבל מתוך הגמרא משמע שהבינו שקניית הגרן כללה אף את כלי הבקר, ולא מצינו שנחלקו בזה.
ולפיכך דיינו שלא נוסיף עלה, ואלמלא דברי ר' אלעזר בן שמוע היינו מכשירים גם עצים שנעשתה בהם מלאכה, ואין מכשירי הקרבן עדיפים מן הקרבן עצמו שקונים אותו מן ההדיוט אף שעשה בו מלאכה,⁴⁰ועיין בפי' הנצי"ב לספרי במדבר, קפ"א ע"ב, שחילק בין בעלי חיים לשאר קרבנות. אלא שהר"מ פסק כר"ש בן אלעזר שאין מביאים מן הישנים. וכן כתב בפ"ו מה' איסורי מזבח ה"ב: ועצי סתירה פסולין לעולם,⁴¹וכלשון התוספתא שנביא להלן: מכל מקום הרי אלו פסולין. עיין מ"ש להלן בפנים בסוף הדבור. ושמא צריך להמשיך בר"מ את המלה "לעולם" למטה, כלומר לעולם לא יביאו לכתחילה למערכה אלא חדשים, עיין לעיל שם פ"ז ה"ג. לא יביאו אלא חדשים.⁴²ובספ"ה שם פסק כר"א בר' שמעון שעצים באים משל ציבור, משום שאף ר"א בן שמוע אינו חולק על כך, וכפירוש הגאון בעל חתם סופר שהבאנו לעיל בפנים. והר"מ השתמש כאן בשני מקורות, והוא פסק כר"א בן שמוע שאין מביאין אלא מן החדשים, ופסק כדברי התוספתא במנחות פ"ט הי"ד: ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין. והלכה זו היא לכולי עלמא, ואינו מדברי ר' אלעזר, שמנה חמישה אילנות גרידא, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 258. ועכשיו ראיתי שכבר קדמני בזה הגאון ר' רפאל כ"ץ בספרו ושב הכהן סי' ו'.⁴³בתס"ר שם הבאתי את דברי המיוחס להר"ש בתו"כ, ח' ע"ג, שפירש בתוספתא: היינו מייש היינו סתירה, והוא משום שהיה קשה לו שיש כאן ששה מינים, ולפיכך פירש שסתירה הוא מין עץ והוא בכלל מייש. אבל בתו"כ נדבה פ"ו ה"ד, ז' ע"ב, לא נזכרה סתירה כלל בדברי ר' אלעזר, אלא שנוספה בגליון כי"ד, עיין בהוצ' הר"א פינקלשטין, כ"ה סע"א. ובתס"ר שם הבאתי גם את דברי מדרש הגדול ויקרא, עמ' 35: יכול אף עצי סתירה כשרים ת"ל עצים אשר על האש על המזבח, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט, זה דברי ר' אליעזר (על הגירסא "ר' אליעזר", או ר' "אלעזר", עיין בהערות רמא"ש לתו"כ שהוציא לאור, עמ' 71). ר' אלעזר בר' שמעון אומר יכול המתנדב עולה וכו'. הרי לך שהוא פירש שאף עצי סתירה הם מדברי ר' אליעזר שבתו"כ ובברייתא שבבבלי הנ"ל, והן הן עצי סתירה הן הן עצים שנשתמש בהן הדיוט. ועיין בלחם משנה על הר"מ הנ"ל במקומו. אבל קרוב לוודאי שבעל מה"ג ניסח כאן ע"פ הרמב"ם, וכפי שמוכח מלשונו "זה דברי ר' אליעזר" (במקום: אילו דברי וכו'). ועיין גם במה"ג וירא כ"ב, ג', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שנ"א. ולפי זה אפילו עצי סתירה הבאים מכלים חדשים פסולין,⁴⁴ועיין לעיל תענית פ"ג, שו' 42 ומקבילות, וברור שלא עשו סולמות ממש, אלא כמין סולמות, וכיוונו מתחילה לשם עצים. ובמקרא בסוף ש"ב לא נזכר כלל שבקעו את הכלים, ואפשר שהקריבו בהם כמו שהם, והרי בבמה אין צריך לשפות את העצים לפי מדת המזבח, עיין ר"מ פ"ז מה' איסורי מזבח סה"ג ובהר המריה שם. ואפשר ג"כ שאחרי שהקדישו את הכלי אין הביקוע אלא כשיפוי בעלמא. אמנם בש"א ו', י"ד, מבואר שהקריבו בעצי סתירה, וכבר נעשתה בהם מלאכה, אין למדין מסרני פלשתים (כירושלמי ע"ז פ"ב ה"א, מ' ע"ג, וכפירוש הרד"ק בש"א במקומו), או שהוראת שעה היתה (בבלי שם כ"ד ב'). והוא פסול מיוחד בעצים, כמו שפסלו במנורה הבאה מן הגרוטאות,⁴⁵עיין בתוספתא מנחות פ"ט הי"ח וחולין פ"א הי"ח ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 221. ולא חילקו בין גרוטאות של כלי ישן ושל כלי חדש, ומצותה לכתחילה מן העשת גרידא, ובדיעבד ממתכת.⁴⁶עיין בתוספתא הנ"ל. ולפ"ז עצי סתירה פסולים אפילו בנדב עצים למזבח (וכלשון התוספתא: מכל מקום), עיין ר"מ פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ג ובמשנה למלך שם, אבל עצים ישנים אפשר שאינם עדיפים מקרבן בהמה, שהרי הם לא הוקשו למזבח. ומ"ש הר"מ: לא יביאו אלא חדשים, מדבר בעצי המערכה, עיי"ש.
ועיין בפרשת דרכים, דרך המלך, דרוש י"ב, שהקשה על הר"מ מן הבבלי בזבחים ומנחות, והעיר על הירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג, כ' רע"ב, שמשמע משם שכלי הקדש שכבר הוקדשו אף בהם אם נשתמש בהם הדיוט נפסלו לשימוש ההקדש, ותמה עלה מן הבבלי ע"ז נ"ב ב', שמבואר שם להפך. ועיין בחתם סופר או"ח סי' מ' הנ"ל שבאר שאין ראייה מן הירושלמי, עיי"ש.

חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי. חִיאֵל אֲשֶׁר מִבֵּית אֵל, כְּמוֹ: יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, וְלֹא נֶאֱמַר הַבֵּית לַחְמִי; וְכֵן יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי, בְּסֵפֶר שְׁמוּאֵל, וְלֹא הַבֵּית שִׁמְשִׁי; וְכֵן בְּעָפְרַת אֲבִי הָעֶזְרִי וְלֹא נֶאֱמַר הָאֲבִי עֶזְרִי. וְיֵשׁ פּוֹתְרִין: בֵּית הָאֱלִי, עַל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו קִלְלוֹת יְהוֹשֻׁעַ: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה וְגוֹ'. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ חִיאֵל מִשֶּׁל (בִּנְיָמִין) וִירִיחוֹ מִשֶּׁל יְהוֹשָׁפָט (בִּנְיָמִין) וּמִפְּנֵי מָה תְלָאוֹ בְּאַחְאָב, שֶׁתּוֹלִין אֶת הַקְּלָלָה בִּמְקֻלְקָל (סְפָרִים אֲחֵרִים: בִּמְקֻלָּל).