וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י ׀ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל־בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת־אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ (פ)
העמק דבר
וילוו עליך וישרתוך. יהיו טפלים אליך במה שאתה מחויב. ומפרש הכתוב באיזה חיוב מדבר שיהיו טפלים אליך דוקא. ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות. היינו שומרים כדתנן במס׳ תמיד. בזה הלוים טפלים ושומרים מבחוץ וכ״ה בספרי. וראוי היה לכתוב לפני אהל מועד. וכלשון המקרא לעיל והחונים לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש. אלא משום דכאן מיירי גם לדורות. והיו עתים שלא היה הארון בבית ה׳ כגון משחרב שילה והיה הארון עומד בית אבינדב אשר בגבעה. וכתיב בשמואל א׳ ז׳ ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ברית ה׳. מש״ה כתיב אהל העדות היינו שבו מונחים העדות:
משנת ארץ ישראל
בספרי המקרא, מן הימים שלפני המלוכה ועד ימי המלוכה ובימים שלאחר חורבן בית ראשון, מסופר רבות על הכרזת תענית, תפילה וקרבנות בשעת צרה. בספר שופטים פרק כ, בסיפור מלחמת שבטי ישראל בשבט בנימין, נאמר: "ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבֹאו בית אל... ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עֹלות ושלמים לפני ה' " (פסוק כו). התכנסות וצום של העם המלווה בתפילה עולה אף מן המסופר על מעשי שמואל המקבץ את כל ישראל המצפתה (שמואל א ז א-ה). הנביא ירמיה מוסר בנבואתו: "כי יצֻמו אינני שֹמע אל רִנתם וכי יעלו עֹלה ומנחה אינני רֹצָם" (יד יב). בספר יונה מתואר כיצד המלך נוהג כשנודעת לו הרעה העומדת לבוא על נינוה: "ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך... האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה... ויתכסו שקים... ויקראו אל אלהים בחזקה" (ג ז-ח). מציאות זו עולה גם ממגילת אסתר (ט לא): "וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". רבו הפירושים לכתוב5ראו פירושו של אבן עזרא ודבריו של הרמב"ם בהלכות תעניות פ"ה ה"ה. , שהרי אין להניח כי התכוון הכתוב לומר שישראל קיבלו עליהם לדורות דברי צומות וזעקה בימי הפורים, אך על כל פנים יש בכך עדות נוספת לזעקה המצטרפת לצום.