וַתַּעֲנֶ֧ינָה אוֹתָ֛ם וַתֹּאמַ֥רְנָה יֵּ֖שׁ הִנֵּ֣ה לְפָנֶ֑יךָ מַהֵ֣ר ׀ עַתָּ֗ה כִּ֤י הַיּוֹם֙ בָּ֣א לָעִ֔יר כִּ֣י זֶ֧בַח הַיּ֛וֹם לָעָ֖ם בַּבָּמָֽה׃
הכתב והקבלה
זבח שלמים. כן הוא קרוי בכל הפרשה ואין כן עולה וחטאת ואשם שלא נסמך להן מלת זבח, והטעם לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו ובמושב רעים יהלל את ה' ויספר להם חסדיו, גם להרבות אוכלים שלא יבא בשר קדש לידי נותר לכן נקראו זבח שלמים, כי זבח הוא סעודה של שמחה כמו וקרא לך ואכלת מזבחו, כי זבח היום לעם בבמה (שמואל א ט׳:י״ב) כי זבח משפחה לנו בעיר (שם ב'), משא"כ שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרוים זבח, וכבשי עצרת הם סעודת שמחה לכהנים (רנ"ו). שלמים. פירשב"ם לשון תשלומים שצריך לשלם את נדרו. ורנ"ו טען עליו דא"כ גם נודר עולה חייב לשלם ותקרא גם היא כן, גם אינו נכון לפי דקדוק המלה כי הנפרד מן תשלומים שלים, כמו באו ימי השלום, וברבים שלומים כמו שנת שלומים. ואין בזה כדי להשיב, כי העולה אף שהיא באה בנדבה מ"מ מתערב עמה קצת חיובי, לכפר על הרהורי הלב ועל עברו במזיד על לאו הנל"ע, לכן יקראנה הכתוב בשם עולה שהמכוון בה הסבה הגורמת אל נדבתה, (כמ"ש לעיל א' ג,) משא"כ שלמים היא נדבה גמורה ואין בה סבה הגורמת אל נדבתו, ושפיר חל עליה ענין תשלום הנדר. ונראה שלזה התכוין הרמב"ן במ"ש על שם שלמים, כמו אבנים שלמות, כלומר שבקרבן שלמים אין בה שום פגם וקלקול כי אינה באה רק מצד נדבת הלב, משא"כ בעולה אף שגם היא באה בנדבה, מ"מ יש בנדבה זו צד פגם מסבה הגורמת לנדבה זו. גם מדקדוק המלה אינה טענה, כי בכל השמות ישמור הלשון הטעם ולא המלה, כשם נח מן ינחמנו וכדומה לאין מספר. והנה רבותינו בת"כ אמרו שלמים שמטילין שלום בעולם, שלמים שיש בה שלום למזבח ולכהנים ולמזבח, שלמים מי שהוא שלם מביא ולא אונן, ואין ספק שאין זה מהם טעם העיקרי לשם שלמים, והראיי' שייחסו שלומים אלו גם לשאר הקרבנות ואפי' לחטאות ואשמות, כמבואר בת"כ, אבל כל אלה לשם שלמים הוראה צדדית. ורנ"ו פירש שלמים מענין השלום אביך הזקן, ענין הצלחה, וקרבן שלמים בא מבעלים אשר בא עליו ברכת ה, ומרוב שמחה יקריב שלמים, ולזה יתרגמו שלמים (פריידענאָפפער, וואָהלערגעהען). וזה לא יתכן כי הקרבן הבא לכמו אלה תודה יקרא לא שלמים. גם מה יענה על ויעלו עולות ושלמים דשופטים (כ' כ"ו. ושם כ"א ד') שהי' בעת צום ויום בכי. והנכון כפירשב"ם לשון תשלומים (פאָללציעהונגסאָפפער). וכן משמעות לשון זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי (משלי ז׳:י״ד) דרישא וסיפא חד ענינא כרוב הלשונות במשלי:
הכתב והקבלה
מאת זובחי הזבח. חוב נתינת המתנות הוא על השוחט וממנו הכהן תובע כששוחט בהמת ישראל, ואינו יכול לומר לו בעל הבהמה יתן לך (חולין קל"ו א') ובספרי אמרו מאת זובחי הזבח פרט לטרפה (דלאו זביחה מקרי כיון דאינו ראוי לאכילה וכתיב וזבחת ואכלת, מה שהוא ראוי לאכילה הוא דקרי זביחה) ואמרו עוד בספרי זובחי הזבח אין לו אלא בשעת זביחה בלבד (דאזלינן בתר שעת זביחה אם לא היה בר חיובא בשעת זביחה כגון גר שנשחטה פרתו קודם שנתגייר פטור) ומדאמר קרא זובחי לשון רבים ילפינן מניה דבהמת השותפין חייבת במתנות. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מבכורות ה"ז) אע"ג דליתא למסקנא דתלמודא, כבר יישבו הפלתי בסי' ס"א. (והרב בס' רביד הזהב טען על הטוש"ע שפסקו הך דספרי בנמצאת טרפה פטור ממתנות, ממאי דאמרי' התם בחולין האי מאת זובחי הזבח מאי עביד ליה ואוקמוה לכדרבא דדין הכהן עם הטבח, והל"ל דמוקי לה להך דספרי, ובאמת הך דספרי כר"ש אתי, דסתם ספרי ר"ש, ואיהו לטעמיה אזל דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה, לכן דרש לטעמיה דזובחי הזבח פרט לטרפה. ע"ש. ולדעתי אין בזה טענה על הפוסקים בזה כספרי, דהא חזינן דאידך דספרי דיליף מאת זובחי הזבח, שאין לו אלא בשעת שחיטה למעוטי כשנשחט קודם שנתגייר, תנן לה במתניתן (חולין קל"ד) ומ"מ לא משני תלמודא אהך מאת זובחי הזבח למה לי, דאתי להך דאין לו אלא בשעת שחיטה ולמעוטי גר, אלא ע"כ דתלמודא לאו כרוכלא אזל לחשוב כלהו ילפותות דאתו מלישנא דזובחי הזבח, ולא נקט רק ילפותא חדא, וה"ה לאינך ילפותות דספרי - והא דאמר הספרי מאת זובחי הזבח למעט טרפה, לדעתי אינו ממלת זובחי שהוא על פעולת השחיטה ומטעם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא ממלת הזבח הוא דממעט את הטרפה, דמלת הזבח מיותר דהוי מצי למימר זובחי שור או שה, ואמר הזבח להורות בא על העומד לאכילה, כלשון זבח היום לעם (שמואל א ט׳:י״ב) דתרגומו שירו כלומר סעודת אכילה, וכן הוא יברך הזבח תרגומו מזונא (עמ"ש ראה ט"ז ו' שם תזבח את הפסח) ובפרט שאמר כאן הזבח בה"א, וטעמו דבר המיוחד לסעודת אכילה, ושפיר אמר הספרי פרט לטרפה - וגם אם נאמר דממעט טרפה ממלת זובחי נראה לי שאינו מצד הסברה כיון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מלישנא דקרא עצמו הוא דיליף ליה, דהבדל יש בין לשון שחיטה ללשון זביחה, שחיטה יורה בפרט על השחיטה מבחינת תכליתה אם לצורך גבוה כענין הקרבנות, אם לצורך הדיוט לאכילה, (עמ"ש בכי תשא ל"ד כ"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי) לפי"ז אם היה מוזכר בקרא לשון שחיטה, היה מקום לומר דלמ"ד שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, בשחטה ונמצאת טרפה חייב במתנות, דפעולת השחיטה נעשה בה, עכשיו שהזכיר קרא לשון זביחה, שהוא בבחינת התכלית, אף למ"ד דשאינה ראוי' שמה שחיטה, לא אהני לן לחיובי במתנות, כיון דתלי קרא חיוב המתנות בתכלית השחיטה, ממילא בנמצאת טרפה שהתכלית נעדר ואינה זביחה, אין בו חיוב מתנות. עיי' חולין קל"ו ב' מה מתנות טרפה לא: