וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת־יָד֜וֹ אֶל־הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו אָֽרְצָה׃
מאירי
שיר למעלות והלמ״ד במקום ה״א כמו עד לשמים (דה״ב כח ט) וכן אשר למלך נשען על ידו (מ״ב ז ב). והוא נאמ׳ על לשון בני הגלות ואמ׳ אשא עיני אל ההרים כמו על ההרים וכמוהו אל ההרים לא אכל (יחזק׳ יח ו) ויך את הפלשתי אל מצחו (ש״א יז מט) ודרך הנלחמים שמבקשים עזר מפה ומפה ומעמידים צופים על ההרים לראות מאין העוזרים באים ואמ׳ דרך הערה אם אשא עיני אל ההרים לראות מאין יבא עזרי אני מבין שלא יועילני עזר שום אדם לרוב הנלחמים בי ולגודל חזקם ותוקפם.
שד"ל
טבעו בים סוף: פעם טבע לא נמצא במקרא על הנפילה במים אלא בטיט (ירמיה ל"ח ו' וכ"ב, תהלים ס"ט ג' וט"ו). בארץ (איכה ב' ט'), במצח (שמואל א' י"ז מ"ט), ומזה מטבע וטבעת על שם מה שחוקקים בהם; וכאן אמר לשון זה להורות שנדחפו לתוך המים בכח כאילו נשקעו בקרקע הים; ועל הכוונה הזאת ג"כ מנוקד טֻבְּעוּ ולא טִבְּעוּ, להורות שלא מעצמם נפלו בים סוף במקרה, אלא על ידי כח שדחה אותם לתוכו.
מצודת ציון
קולע. ענין השלכת אבן בכלי המיוחד לזה וכן ויקלע ויך את הפלשתי (ש״א יז):