פרשנות מצטטת על שמואל א יט:כד

וְאָמְרוֹ וַיָּמֻתוּ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו, רָמַז הַכָּתוּב הַפְלָאַת חִבַּת הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֲגַם שֶׁהָיוּ מַרְגִּישִׁים בְּמִיתָתָם, לֹא נִמְנְעוּ מִקְּרֹב לִדְבֵקוּת נְעִימוּת עֲרֵבוּת יְדִידוּת חֲבִיבוּת חֲשִׁיקוּת מְתִיקוּת עַד כְּלוֹת נַפְשׁוֹתָם מֵהֶם, וְהָבֵן. וּבְחִינָה זוֹ אֵין מַכִּיר אֵיכוּתָהּ, וְהִיא מְשֻׁלֶּלֶת הַהַכָּרָה, לֹא מִפִּי מִין הָאֱנוֹשִׁי, וְלֹא מִפִּי כְּתָבוֹ, וְלֹא תֻשַּׂג בְּהַשְׁעָרוֹת מֻשְׂכַּל הַגֶּשֶׁם, וְלַמַּשִּׂיג חֵלֶק מֵהַשָּׂגָה זוֹ תַּבְדִּיל מִמֶּנּוּ הַמּוֹנֵעַ אוֹתוֹ מֵהִתְקַבֵּל וְתַכִּירֵהוּ עַל יְדֵי סִימָנֶיהָ כִּי זֶה הֶפְכָּהּ מְנַגֶּדֶת שׂוֹנְאֶיהָ וְתִפְעַל בּוֹ פְּעֻלָּה רְשׁוּמָה לִשְׁלֹל מִמֶּנּוּ כֹּחַ הַמּוֹנְעוֹ וְהַמְקַיְּמוֹ, וְלִפְעָמִים תִּמְאָסֵהוּ הַנֶּפֶשׁ וּתְרִיבֵהוּ מְרִיבָה גְּדוֹלָה וְהוּא סוֹד הוֹלְלוּת הַנְּבִיאִים (שמואל א יט:כד), וְלִכְשֶׁתִּרְבֶּה בְּחִינָה זוֹ בִּפְנִימִיּוּתוֹ תִּגְעַל הַנֶּפֶשׁ אֶת הַבָּשָׂר וְיָצְתָה מֵעִמָּהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ. וְאוֹדִיעַ לַמִּתְבּוֹנֵן בִּפְנִימִיּוּת הַשְׂכָּלַת הַמֻּשְׂכָּל, שֶׁהַשְׂכָּלַת הַהַשְׂכֵּל תַּשְׂכִּיל הַהַשְׂכָּלוֹת, וּבְהַשְׂכֵּל בְּהַשְׂכָּלָתוֹ, יַשְׂכִּיל, שֶׁמֻּשְׂכָּל מְשֻׁלָּל הַהַשְׂכֵּל, וּכְשֶׁיַּשְׂכִּיל בְּהֶעָרַת עַצְמוֹ, וְלֹא עַצְמוֹ יַשְׂכִּיל, שֶׁהַמֻּשְׂכָּל מֻשְׂכָּל מִמֻּשְׂכָּל, בִּלְתִּי מֻשְׂכָּל מֵהַשֵּׂכֶל, וְהִשְׂכִּילוֹ לַמַּשְׂכִּילִים בְּיִחוּד, הַשְׂכָּלָתוֹ בְּסוֹד נְשָׁמָה לְנִשְׁמָתוֹ. וְאָז מוֹתָרָיו יִהְיוּ עִטְרֵי מְלָכִים וְכִסְאָם. וְכִי יֵשׁ חַיִּים לַחַיִּים שֶׁעֲלֵיהֶם אָמַר מֹשֶׁה (דברים ל:יט) ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ בֵּית הַמּוֹדַעַת, וְשׁוֹלֶלֶת חַיִּים הַנִּשְׁתָּוִים בְּהֶרְגֵּשׁ הַכְּלָלִי, וִיבָרֵךְ בָּרוּךְ אֱלֹהִים חַיִּים אֲשֶׁר סִגֵּל סְגֻלָּה זוֹ לִסְגֻלָּתוֹ.

כ״ז לפי המפרשים ז״ל. אבל עוד נראה שנכלל בזה גם מלשון בושש כמשמעו. וזהו כלל בלשון הקודש שמערבין שני שרשים בתיבה אחת בשני כונות. וכמ״ש בס׳ שמות א׳ י״א בתיבת שרי מסים. ובס׳ במדבר פ׳ חקת בתיבת ונירם. ובפ׳ בלק בתיבת שתם העין ובס׳ דברים ל״ג כ״ה בתיבת דבאך. ויחזקאל הנביא השתמש הרבה בזה הכלל כמו בס׳ יחזקאל ח׳ ט״ז והמה משתחויתם קדמה לשמש ואינו מתפרש דקדוק תיבת משתחויתם כ״א משני שרשים מלשון השתחואה ומלשון השחתה. וכן שם כ׳ מה הבמה אשר אתם הבאים שמה. תיבת הבאים אינו מתפרש אלא מלשון ביאה ומלשון הבאי וכת״י דאתין לאשתטאה תמן. ונמצא הה׳ שרשית מלשון הבאי. ודגשות הב׳ הוא מלשון ביאה. ועי׳ להלן ה׳ כ״ט בתיבת זה ינחמנו. ככה בפי׳ ולא יתבששו נכלל שתי כונות מלשון בושה כפשט תיבת ערומים דמשמעו בלי לבוש. וכמבואר בפרשה הסמוכה שאמר אדם כי עירום אנכי. וא״כ פי׳ ולא יתבששו. שלא הרגישו בושת במהלך ערום. אבל עוד יש כונה שניה במשמעות ערומים ומש״ה יש כאן דגש במ״ם אחר נח נסתר להראות על שני אופני ערום. וכיב״ז בס׳ שמות ט״ז י״ב והיינו כענין הכתוב בשמואל א׳ י״ט ויפול ערם כל היום ההוא שאין הכונה ערם מבלי לבוש ח״ו אלא התפשטות הגוף וצרכיו מעליו והי׳ דעו נשוא ודבוק עם דעת עליון: והנה כל הנביאים מי שרוצה להתדבק בשכינה נדרוש להפשיט מעליו לבושי הגוף היינו דעות אנושי ולהתדבק עצמו ודעותיו בשכינה. וא״כ לא בקל ובמהירות משיג מעלה העליונה זו. עד שמשתהה כמה שעות להתקרב לאט לאט. משא״כ אדם לפני החטא היה ערום מבלי חציצה מדעות אנושי וא״כ כשרצה להיות דבוק בשכינה לא בושש עד שהגיע לזה. אלא השיג תומ״י אהבת ה׳. וה״ז כמו משה רבינו שאמר בפני רבים עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ וכן אשה כשעולה ע״ד להזדווג עם אישה ולקרב דעותיה ואהבתה אליו הלא היא צריכה להתפשט מלבושיה העשוים להליכות העולם שלא באותו עסק ולעורר לויתה. משא״כ האשה ההיא היתה ערומה מבלי חציצה מדעת אנוש. וכשעלה ע״ד להיות דבוקה אליו לא בוששה עד שהגיעה לזה אלא השיגה תומ״י וכד דייקת תבין כי העדר הבושה אז היה מסיבת שלא התבוששו בהשגתם. וכאמור בשה״ש מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. המשל בדביקה לשכינה כאהבה בין אנשים והנה כהיום נמשל אהבה זו להקב״ה כמשל אהבת איש לאשה שאינו בא אלא ע״י התעוררות לתאוה ע״כ חרפה היא לנשק אשתו בשוק. או להיפך שהאשה תישק לאישה בשוק. וכך מי שרוצה לדבק דעתו בשכינה נדרש להיות בצניעות בחדרו. וכמו שאמרו חז״ל (ברכות ל״ד ב׳) חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. משא״כ אם יהיה נמשל אהבה זו כאהבת אח ואחות שאינו לחרפה לנשק את האח בשוק. באשר אינו בא ע״י התעוררות תאוה אלא בטבע ההולדה. כך ביקש המשורר שיהיה כ״כ רגיל ונקל להשיג אהבת ה׳ עד שלא יבוזו לו אם יתדבק בדעת עליון בשוק. והדברים עתיקים ומבוארים יותר בחיבורי רש״ת על ס׳ שה״ש. ועי׳ בספר במדבר י״א כ״ט:

וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ. לְהוֹצִיאָם מֵחוּשֵׁיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּנָּבְאוּ, כָּעִנְיָן בִּשְׁאָר הַנְּבִיאִים בִּהְיוֹת עֲלֵיהֶם יַד ה', כַּאֲמָרוֹ בִּיחֶזְקֵאל (יחזקאל ח:א) "וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה'", כִּי אָז יִבָּטְלוּ פְּעֻלּוֹת חוּשֵׁיהֶם, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְשָׁאוּל בְּהִנָּבְאוֹ, כְּאָמְרוֹ (שמואל א יט:כד) "וַיִּפְשֹׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה". אָמְנָם לְאֵלֶּה הָאֲצִילִים לֹא שָׁלַח יָדוֹ לְהוֹצִיאָם מֵחוּשֵׁיהֶם כְּדֵי לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁרָאוּ אָז.

אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ. אַתֶּם מַכִּירִים אֶת הָאִישׁ, שֶׁהוּא מְשֻׁגָּע.