וַיֹּ֨אמֶר לַאֲנָשָׁ֜יו חָלִ֧ילָה לִּ֣י מֵֽיהוָ֗ה אִם־אֶעֱשֶׂה֩ אֶת־הַדָּבָ֨ר הַזֶּ֤ה לַֽאדֹנִי֙ לִמְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה לִשְׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בּ֑וֹ כִּֽי־מְשִׁ֥יחַ יְהוָ֖ה הֽוּא׃
צרור המור
ראשי המטות. איש כי ידור נדר לה'. לפי שכתב למעלה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם. ונראה שהנדרים נזכרים במקום אחר וזה לא מצאנוהו. לזה סמך מיד ענין הנדרים ואמר איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו. וכן אשה כי תדור נדר לה'. ופירש כאן כל דיני הנדרים. והנכון שסמך פרשה זו לכאן. לפי שלמעלה כתב ענין המועדים כולם. וחתם בחג הסוכות שיש בו שמחה יתירה מבכל המועדים. לפי שהוא חג האסיף. וידוע כי מתוך השמחה והאכילה אדם טועה לפי שיצרו מתגבר עליו. כמוזכר באיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה והשמחה והעלה עולות כי אמר איוב אולי חטאו בני. עד שלזה הטעם החכמים הראשונים היו משברים כלי זכוכית יפים בסעודות כדי שיתעצבו האנשים וייראו את ה'. ואמרו וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ולזה הטעם בעצמו תקנו בשנוי היין הטוב והמטיב ולא בשינוי הפת. דלא כהראב"ד ז"ל שכתב שעל שינוי הפת אומרים ג"כ הטוב והמטיב. לפי שידוע שהיין בוגד וזנות יין ותירוש יקח לב. ולפי שבשמחת היין יתפתו בני האדם לעצת נחש הנחשת. צותה התורה כי בכל מקום שיש בו שינוי היין שיש בו ריבוי שמחה. שיאמרו הטוב והמטיב. בענין שיזכרו האנשים ויאמרו על מה נתקנה ברכה זו. ויאמרו להם על הרוגי ביתר שהיו חסידים גדולים ונהרגו כמה אלפים מהם עד שגדרו הכרמים בהם. ועשה השם עמהם נס שלא הסריחו ושניתנו לקבורה. וזהו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ואז יאמרו בלבם ברוך דיין האמת. איך נהרגו חסידים אלו ושפכו דמם כמים וזבלו בהם הכרמים ושמום גדר לכרמים. מה יעשו אזובי קיר. ומתוך זה יתעצבו אל לבם וישובו אל ה' ולא יחטאו בריבוי השמחה והיין. וכן צריך לכל אדם לעשות ולשמור נפשו מהשמחות כאומרו טוב לכת אל בית אבל וגו'. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ואולי לא יועיל כל זה. ויצרו יועצו לחטוא ושילך אחר התאוות. התיקון לזה הוא שידור נדר לה'. ויאמר כה יעשה לי אלהים אם אעשה דבר זה או אם אוכל או אשתה דבר זה. וזה שאמר בבועז חי ה' שכבי עד הבקר. ואמרו חכמים ז"ל למי נשבע ליצרו נשבע. וכן אמרו נשבע להרע ולא ימיר לסגף עצמו בתעניות ולא ימיר. וזהו נדרים סייג לפרישות. ולכן אחר שכתב ענין המועדים והשמחות. כתב מיד ענין הנדרים. להורות שאם יתגאה יצרו עליו שיקפוץ בשבועה וידור נדר ויאסור איסר על נפשו. וישים רסן בלחייו בשבועה בענין שלא יחטא. וזה לא בלבד בדברים האסורים ובמותרות. אלא אפילו בדברים המותרים יש לאסור נפשו. כאומרם קדש עצמך במותר לך. בענין שבזה לא יחטא דברים האסורים. כאומרו תמוך אשורי במעגלותיך. בענין שבזה לא ימוטו פעמיך חוץ ממעגלותיך:
רד"ק
ואחלצה צוררי ריקם: לא די שלא גמלתי שלמי רע, אבל חלצתי מי שהיו צוררי ריקם. ובחנם הייתי מציל אותו, כמו שהציל שאול מיד אבישי שהיה הורג אותו לולי שמנעו שאמר: אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו (שמואל א כו ח); וכן כשהיה במערה נאמר: וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול (שם כד ח). וא"ו ואחלצה כמו וא"ו ועבדיך באו לשבר אכל (בראשית מב י) שפרושו: לא אדני כמו שאתה אומר כי מרגלים אנחנו, אבל עבדיך באו לשבר אכל.
שערי תורת ארץ ישראל
אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב כו'. אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו. — ידוע כי יש באדם מדות רבות טובות ורעות דבר והפוכו כמו כעס וארך אף, אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות, גבהות וענוות, נקמה וסליחה ורבות כאלה ולכל מדה ומדה צריך האדם לשקול בדעתו מתי יתפוס בכעס ומתי יאריך אפו וכן בכל המדות והתורה היא תפלס משקלה לכל מדה ומדה שפעמים צריך האדם לרחמנות כמו שנאמר (שמות כ"ב כ') וגר לא תונה וגו' ופעמים הצורך להתאכזר כמו שנאמר (דברים י"ג ט') ולא תחוס עינך וגו', וכן באיוב (כ"ט י"ז) ואשברה מתלעות עול וגו', ושנינו באבות פ"ה "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", אבל אין כל אדם זוכה להיות היכולת בידו לתת לרוח משקל כפי האמת והיושר; ורק אבינו אברהם אף כי היה לבו מלא רחמים ורב חסד ידע לשעבד תחתיו את כל המדות הרעות ולעבוד בהן את קונו כאלו הפך אותן למדות טובות וכענין שאמרו בבראשית רבה פל"ד אות י"א "הרשעים הן ברשות לבן כו' אבל הצדיקים לבן ברשותן" ופירש המ"כ שם "לבן יצר הרע", ומצינו באברהם שמרוב חמלתו על לוט בן אחיו הסתכן בנפשו ורדף אחרי ארבעת המלכים האדירים באנשים מעט שי"ח ובעזר ה' הכה אותם ונצחם ולקח במלחמה את כל הנפש והרכוש אשר המשפט לו לזכות בהם והוא מאס בהם והשיב את כולן לבעליהן מחוט ועד שרוך נעל וגם כאשר זקן בא בימים בן מאה שנה לא חס על עצמו ומל את ערלתו לקיים מצות ה', וגם שש לעשות צדק להעלות את בנו יחידו אשר ילד לו בזקנותו עולה לה'. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מה' פרקיו "העניינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות כשפיכת דמים וכגניבה וכגזילה ואונאה וכיוצא באלו אין ספק שהנפש אשר תכסף לדבר מהם ותשתוקק אליו ויכבוש את יצרו מהן שהיא חסרה ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הדעות כלל ולא תצטער בהמנעם מהם" והמדה הטובה הזאת גם היא זכה בה אברהם והיא בכלל מה שאמרו "עשה יצה"ר טוב".
אבל דוד מדה אחרת היתה בו, הוא היה נוטה למדת אכזריות, בעל חמה ומהיר משפט, ואמרו רז"ל בב"ר פס"ג ומדרש שמואל פי"ט והוא אדמוני (ש"א ט"ז י"ב) א"ר אבא בר כהנא כאלו שופך דמים כמה דאת אמר ויצא הראשון אדמוני, ובאמת שדוד בבחרותו לא היה מעצור לרוחו הנה שמצינו שנשבע "אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר" ורק אביגיל בחכמתה ויפי תארה מנעה את דוד מבוא בדמים; ועוד כי את הנער המגיד לו כי המית את שאול אחר אחזו השבץ הכהו דוד ומת (ש"ב א' ט"ו) אף כי הנער רק התפאר לפניו במעשהו זה בדמותו כי יבא על שכרו ממנו, כי כפי עדות הכתוב (ש"א ל"א ד') נפל שאול עצמו על חרבו; עוד מצינו כי מדד את מואב בחבל ב' חבלים להמית (ש"ב ח' ב'). והאחרון הכביד כי אחר אשר בא אל אשת אוריה שלח אל יואב "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת" (ש"ב י"א ט"ו). וחז"ל במדרש שמואל פכ"ה דרשו הצילני מדמים אלקים (תהלים נ"א ט"ז) מדמו של נתן שהיה דוד משלח קורסיות (פי' שלוחים) לאחריו לידע אם מפזר הוא דברים, אילו היה מפזר דברים לא היה הורגו? כי חז"ל עמדו על אופיו של דוד, ואמרו עוד שם "ואותו הרגת בחרב בני עמון (ש"ב י"ב ט') מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרג" דמשום דכתיב "ואתו" חסר וי"ו דרשו כמו "וְאִתו" דהיינו שנהרגו עמו אחרים כיוצא בו ע"י דוד אבל מה שנהרגו עמו אחרים מפורש בכתובים (שם י"א ט"ז) "ויתן את אוריה אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי" והרי שבסיבת זה נהרגו גם רבים אחרים; ורק את שאול לא הכה אף כי היה לאל ידו יען כי ירא לשלוח ידו במשיח ה' (ש"א כ"ד ז', כ"ו ט'). וכבר כתב הרמב"ם ברפ"ב מדעות "ומה היא תקנת חולי הנפשות כו' מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החֵמה מלבו", וגם דוד נהג את עצמו במנהג הזה לעת זקנותו כי הנה בברחו מפני אבשלום בנו פגע אותו שמעי בן גרא וקיללו וגם כי אבישי בן צרויה חפץ להסיר את ראש שמעי מעליו ולא הניחו דוד (ש"ב ט"ז יו"ד); ועוד כי חס על אבשלום בנו אשר טמא את נשיו וגם דמה להרוג את אביו ועם כל זה צוה דוד "לאט לי לנער לאבשלום" (שם י"ח ה') וגם אחרי מותו בכה ואמר "מי יתן מותי אני תחתיך" (שם י"ט א'), ויואב אשר לא ידע טעם למנהג דוד התפלא עליו באמת ואמר לו (שם שם ו') "הובשת היום את פני כל עבדיך וגו' לאהבה את שונאיך וגו' כי לו אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך"; וגם כאשר שב אל ביתו ושוב רצה אבישי להמית את שמעי גם הפעם לא הרשהו דוד ואף נשבע לו אשר לא ימיתנו (שם שם כ"ב-כ"ד) אבל ידענו כי נשאר טינא בלב דוד עליו ולא מחל לו בלב שלם כאשר נבין מצואתו אל שלמה בנו (מ"א ב' ט'). עוד מצינו שחס על ציבא עבד מפיבשת אשר רימה את אדוניו וגם את המלך דוד (שם ט"ז ג', י"ט כ"ז) ונתן לו מחצית משדה מפיבשת (שם י"ט ל') וכבר תפשו חז"ל לדוד בעד אשר שנה במעשהו וחמל על שדהו ולקח משדה מפיבשת ונתן לציבא (כעין תוכחתו של נתן הנביא, ש"ב י"ב ד') ואמרו (בבלי שבת נ"ו ב') "בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה". וזה הוא המכוון במה שאמרו פה "דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו". ואל יתקשה לך מן הכתוב בסוף שמואל ב' (כ"א) כשבקשו הגבעונים שבעה אנשים מבני שאול להוקיעם מיהר דוד וענה "אני אתן" וגם קיים את דבריו, כי לדעתנו אין מוקדם ומאוחר במקרא כי מעשה זה אף שכתוב בסוף הספר אינו כפי סדר הכתובים – כדעת סדר עולם פי"ד – אבל מעשה זה היה עוד לפני מרד אבשלום (וכן משמע ביבמות ע"ט א' וע"ש ברש"י ד"ה תריסר וכעין זה כתב רש"י ז"ל בשופטים י"ז א' על ב' פרשיות האחרונות של פסל מיכה ופילגש בגבעה), ובזה נבין מה שאמר מפיבשת (שם י"ט כ"ט) כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך, וכן שמעי בן גרא אומר (שם ט"ז ח') "השיב עליך ה' כל דמי בית שאול", והוא כמנהג מלכי קדם שהמלך החדש שעמד היה מאביד את כל זרע הממלכה מהמשפחה שמלכה לפניו וכן נהגו מלכי ישראל ועתליה (מ"א ט"ו כ"ט וט"ז י"א); ולא עוד אלא שגם האח המולך מפחדו מפני אחיו פן יקום עליו ויהרגנו ויקח לו את המלוכה לכן הקדים הוא והרג את אחיו שאר בשרו הקרוב אליו, כאבימלך שהרג את שבעים אחיו (שופטים ט' ה') ויהורם שהרג את כל אחיו (דהי"ב כ"א ד'), וגם נתן הנביא אמר לבת שבע (מ"א א' י"ב) "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה" כי לוא מלך אדניהו בן חגית היה הורג את שלמה אחיו ואמו, וכתוב עוד (פסוק כ"א) והייתי אני ובני שלמה חטאים, וכאשר נהפך הדבר ומלך שלמה הרג גם הוא מטעם זה לאדניהו, ואף כי כפי המבואר בכתובים סבת הריגת אדוניהו היה מפני שבקש את אבישג השונמית (שם ב') כבר עמדו חז"ל על אופיו של שלמה ואמרו בירושלמי פיאה (פ"א ה"א [ט"ז א']) "ר' זעירא בעא קומי ר' יסא מפני מה נהרג אדוניהו בן חגית מפני שתבע את אבישג השונמית? א"ל עילא היו מבקשין להתיר דמן של בעלי מחלוקת" (פי' שאינן אלא עלילה מפני שרצה למלוך) ובסבת זה השביע יהונתן את דוד לעשות חסד עם זרעו (ש"א כ' י"ז) וגם שאול השביע את דוד שלא יכרית את זרעו (שם כ"ד כ"ב); וכן מ"ש עוד (ש"ב ט' א') ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול וגו' אינו כפי סדר הכתובים כי זה היה אחר שכבר נהרגו שבעת בני שאול ולא נשאר מזרעו רק מפיבשת לבדו כנראה בדהי"א (ח' ל"ג-מ') ולכן נתן דוד את כל אשר היה לשאול ולביתו למפיבשת ובו קיים דוד את השבועה אשר נשבע לשאול וליהונתן בנו אשר כרת את בריתו אתו (ש"א י"ח ג') ואשר נפלאה אהבתו לו (ש"ב א' כ"ו).
אבל דוד מדה אחרת היתה בו, הוא היה נוטה למדת אכזריות, בעל חמה ומהיר משפט, ואמרו רז"ל בב"ר פס"ג ומדרש שמואל פי"ט והוא אדמוני (ש"א ט"ז י"ב) א"ר אבא בר כהנא כאלו שופך דמים כמה דאת אמר ויצא הראשון אדמוני, ובאמת שדוד בבחרותו לא היה מעצור לרוחו הנה שמצינו שנשבע "אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר" ורק אביגיל בחכמתה ויפי תארה מנעה את דוד מבוא בדמים; ועוד כי את הנער המגיד לו כי המית את שאול אחר אחזו השבץ הכהו דוד ומת (ש"ב א' ט"ו) אף כי הנער רק התפאר לפניו במעשהו זה בדמותו כי יבא על שכרו ממנו, כי כפי עדות הכתוב (ש"א ל"א ד') נפל שאול עצמו על חרבו; עוד מצינו כי מדד את מואב בחבל ב' חבלים להמית (ש"ב ח' ב'). והאחרון הכביד כי אחר אשר בא אל אשת אוריה שלח אל יואב "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת" (ש"ב י"א ט"ו). וחז"ל במדרש שמואל פכ"ה דרשו הצילני מדמים אלקים (תהלים נ"א ט"ז) מדמו של נתן שהיה דוד משלח קורסיות (פי' שלוחים) לאחריו לידע אם מפזר הוא דברים, אילו היה מפזר דברים לא היה הורגו? כי חז"ל עמדו על אופיו של דוד, ואמרו עוד שם "ואותו הרגת בחרב בני עמון (ש"ב י"ב ט') מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרג" דמשום דכתיב "ואתו" חסר וי"ו דרשו כמו "וְאִתו" דהיינו שנהרגו עמו אחרים כיוצא בו ע"י דוד אבל מה שנהרגו עמו אחרים מפורש בכתובים (שם י"א ט"ז) "ויתן את אוריה אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי" והרי שבסיבת זה נהרגו גם רבים אחרים; ורק את שאול לא הכה אף כי היה לאל ידו יען כי ירא לשלוח ידו במשיח ה' (ש"א כ"ד ז', כ"ו ט'). וכבר כתב הרמב"ם ברפ"ב מדעות "ומה היא תקנת חולי הנפשות כו' מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החֵמה מלבו", וגם דוד נהג את עצמו במנהג הזה לעת זקנותו כי הנה בברחו מפני אבשלום בנו פגע אותו שמעי בן גרא וקיללו וגם כי אבישי בן צרויה חפץ להסיר את ראש שמעי מעליו ולא הניחו דוד (ש"ב ט"ז יו"ד); ועוד כי חס על אבשלום בנו אשר טמא את נשיו וגם דמה להרוג את אביו ועם כל זה צוה דוד "לאט לי לנער לאבשלום" (שם י"ח ה') וגם אחרי מותו בכה ואמר "מי יתן מותי אני תחתיך" (שם י"ט א'), ויואב אשר לא ידע טעם למנהג דוד התפלא עליו באמת ואמר לו (שם שם ו') "הובשת היום את פני כל עבדיך וגו' לאהבה את שונאיך וגו' כי לו אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך"; וגם כאשר שב אל ביתו ושוב רצה אבישי להמית את שמעי גם הפעם לא הרשהו דוד ואף נשבע לו אשר לא ימיתנו (שם שם כ"ב-כ"ד) אבל ידענו כי נשאר טינא בלב דוד עליו ולא מחל לו בלב שלם כאשר נבין מצואתו אל שלמה בנו (מ"א ב' ט'). עוד מצינו שחס על ציבא עבד מפיבשת אשר רימה את אדוניו וגם את המלך דוד (שם ט"ז ג', י"ט כ"ז) ונתן לו מחצית משדה מפיבשת (שם י"ט ל') וכבר תפשו חז"ל לדוד בעד אשר שנה במעשהו וחמל על שדהו ולקח משדה מפיבשת ונתן לציבא (כעין תוכחתו של נתן הנביא, ש"ב י"ב ד') ואמרו (בבלי שבת נ"ו ב') "בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה". וזה הוא המכוון במה שאמרו פה "דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו". ואל יתקשה לך מן הכתוב בסוף שמואל ב' (כ"א) כשבקשו הגבעונים שבעה אנשים מבני שאול להוקיעם מיהר דוד וענה "אני אתן" וגם קיים את דבריו, כי לדעתנו אין מוקדם ומאוחר במקרא כי מעשה זה אף שכתוב בסוף הספר אינו כפי סדר הכתובים – כדעת סדר עולם פי"ד – אבל מעשה זה היה עוד לפני מרד אבשלום (וכן משמע ביבמות ע"ט א' וע"ש ברש"י ד"ה תריסר וכעין זה כתב רש"י ז"ל בשופטים י"ז א' על ב' פרשיות האחרונות של פסל מיכה ופילגש בגבעה), ובזה נבין מה שאמר מפיבשת (שם י"ט כ"ט) כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות לאדוני המלך, וכן שמעי בן גרא אומר (שם ט"ז ח') "השיב עליך ה' כל דמי בית שאול", והוא כמנהג מלכי קדם שהמלך החדש שעמד היה מאביד את כל זרע הממלכה מהמשפחה שמלכה לפניו וכן נהגו מלכי ישראל ועתליה (מ"א ט"ו כ"ט וט"ז י"א); ולא עוד אלא שגם האח המולך מפחדו מפני אחיו פן יקום עליו ויהרגנו ויקח לו את המלוכה לכן הקדים הוא והרג את אחיו שאר בשרו הקרוב אליו, כאבימלך שהרג את שבעים אחיו (שופטים ט' ה') ויהורם שהרג את כל אחיו (דהי"ב כ"א ד'), וגם נתן הנביא אמר לבת שבע (מ"א א' י"ב) "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה" כי לוא מלך אדניהו בן חגית היה הורג את שלמה אחיו ואמו, וכתוב עוד (פסוק כ"א) והייתי אני ובני שלמה חטאים, וכאשר נהפך הדבר ומלך שלמה הרג גם הוא מטעם זה לאדניהו, ואף כי כפי המבואר בכתובים סבת הריגת אדוניהו היה מפני שבקש את אבישג השונמית (שם ב') כבר עמדו חז"ל על אופיו של שלמה ואמרו בירושלמי פיאה (פ"א ה"א [ט"ז א']) "ר' זעירא בעא קומי ר' יסא מפני מה נהרג אדוניהו בן חגית מפני שתבע את אבישג השונמית? א"ל עילא היו מבקשין להתיר דמן של בעלי מחלוקת" (פי' שאינן אלא עלילה מפני שרצה למלוך) ובסבת זה השביע יהונתן את דוד לעשות חסד עם זרעו (ש"א כ' י"ז) וגם שאול השביע את דוד שלא יכרית את זרעו (שם כ"ד כ"ב); וכן מ"ש עוד (ש"ב ט' א') ויאמר דוד הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול וגו' אינו כפי סדר הכתובים כי זה היה אחר שכבר נהרגו שבעת בני שאול ולא נשאר מזרעו רק מפיבשת לבדו כנראה בדהי"א (ח' ל"ג-מ') ולכן נתן דוד את כל אשר היה לשאול ולביתו למפיבשת ובו קיים דוד את השבועה אשר נשבע לשאול וליהונתן בנו אשר כרת את בריתו אתו (ש"א י"ח ג') ואשר נפלאה אהבתו לו (ש"ב א' כ"ו).