וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־לַחְמִי֙ וְאֶת־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י וְנָֽתַתִּי֙ לַֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃
שד"ל
נדרשתי ללוא שאלו, אומר אני כי המקרא הזה כלו ותחלת מקרא שאחריו נאמר דרך תמיהה, וכמו שמצאנו תמיהות בלא ה"א היום החילותי לשאול לו באלהים חלילה לי (ש"א כ"ב ט"ו), ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה (שם כ"ה י"א), והנה מכאן ואילך תשובת האל לתלונות ישראל: וכי היה לי להדרש ללא שאלו? וכי היה לי להמצא ללא בקשוני? כלומר וכי ראויים אתם שאעשה לכם נסים ונפלאות? ואע"פ שאתם מתלוננים על זה ומבקשים ממני שאעשה לכם נסים, הנה אין שאלתכם בלב שלם, ואף אם תראו נפלאות בעיניכם לא תשובו אלי, וכמו שחסרי אמנה אומרים עוד היום אף אם הייתי רואה לא הייתי מאמין; והנה הנסים היו צריכים למען הוציא מן הלב האמונה באלהי שקר, וכיון שבטלה ע"ז מקרבנו אין עוד צורך לנפלאות, כי כל תמימי לב אוהבי הצדק והחסד בין אדם לחברו, ואוהבי הבורא המטיב להם בכל רגע הם שמחים בתורת ה', המצוה אותם לגמול חסד וללכת בדרכי יושר, והיא נותנת לפניהם הדרך להתרצות ולהתקרב אל הבורא, ולהראות לו כביכול אהבתם אליו, ובהיות התורה חביבה אצלם מצד עצמה, הנה קבלת אבותיהם המעידים שראו מקדם הנסים והנפלאות הגדולות והנוראות, תספיק לקבוע בלבם אמונתה בל תמוט עולם ועד; ורק האנשים אשר התורה מצד עצמה כבדה עליהם, להיותם אוהבים ההפקר, ואין לבם שלם לא עם אל ולא עם אנשים, הם מהרהרים אחרי אמתתה, ומכחישים הנסים אשר לא ראו בעיניהם, כמו שהיו מכחישים אותם אם היו רואים אותם. ולדברי המפרשים כלם שפירשו בלא תמיהה, לא יתכן, כי הנה מן המקרא הזה משמע שהוא רוצה להדרש גם אל החוטאים (נדרשתי ללא שאלו וגו'), ולמטה הוא אומר לא אחשה כי אם שלמתי.
כלי יקר
עַם נָבָל וְלֹא חָכָם. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין ״וְלֹא חָכָם״ הֶפְכּוֹ שֶׁל ״עַם נָבָל״, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, כִּי בְּמִלַּת ״נָבָל״ בָּאוּ פֵּרוּשִׁים שׁוֹנִים בְּדִבְרֵי הַמְפָרְשִׁים, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ נְדִיב לֵב נִקְרָא ״נָבָל״, וּרְאָיָה מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב ה): ״לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ״, מִכְּלָל שֶׁהַנָּבָל הֵפֶךְ הַנָּדִיב. וְנָבָל הַכַּרְמְלִי יוֹכִיחַ, כִּי הוּא אָמַר (שמואל א׳ כה יא): ״וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְגוֹ׳ וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה״, וְעָלָיו נֶאֱמַר (שם כה כה): ״כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא, נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ״. וְאוּלַי נִגְזָר שֵׁם זֶה מִן לְשׁוֹן יוּבַל וִיבוּלָהּ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אַף מַה שֶּׁאַתָּה מוֹבִיל לָהּ, כָּךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ נְדִיב לֵב, כָּל הַיּוֹם הוּא מוֹבִיל מֵאֲחֵרִים אֵלָיו אֲבָל הוּא לֹא יִתֵּן כְּלוּם לַאֲחֵרִים. וְהִנֵּה זֶה הַטּוֹעֶה חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיזוֹ צֹרֶךְ בְּמִצְווֹתָיו, מִי הֱבִיאוֹ הֲלוֹם לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבָה נִפְסֶדֶת זוֹ, אֵין זֶה כִּי אִם מִצַּד שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבָל וְלֹא נָדִיב, וְרָחוֹק בְּעֵינָיו שֶׁאֶחָד יַעֲשֶׂה אֵיזוֹ טוֹבָה לְזוּלָתוֹ בְּחִנָּם אִם לֹא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַמְקַבֵּל טוֹבָתוֹ יַחֲזוֹר וִישַׁלֵּם לוֹ כִּגְמוּל יָדוֹ, כִּי אִם אֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל – לָמָּה יַעֲשֶׂה טוֹבָה לְזוּלָתוֹ בְּחִנָּם, כָּךְ הוּא חוֹשֵׁב גַּם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּרְאוֹתוֹ גֹּדֶל הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אִתּוֹ, יַחְשׁוֹב, לָמָּה זֶה עוֹשֶׂה הַטּוֹבוֹת הָהֵם עִמָּדִי בְּחִנָּם, אֵין זֶה כִּי אִם לִכְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל גַּם הוּא תּוֹעֶלֶת מִמֶּנִּי יוֹתֵר מֵהֵמָּה. עַל כֵּן קָרָא לְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבָה זוֹ ״נָבָל״ וְלֹא נָדִיב, כִּי רָחוֹק בְּעֵינָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה ה׳ אֵלָיו הַטּוֹבוֹת עַל צַד הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד. לָכֵן נֶאֱמַר בְּסָמוּךְ: ״וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ״, רָצָה לוֹמַר דִּבֶּר עָלָיו כְּדַבֵּר עַל אֶחָד הַנְּבָלִים, וְעַל כֵּן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה ״בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם״. עוֹד קְרָאוֹ ״לֹא חָכָם״, כִּי מִלְּבַד מַה שֶּׁהוּא נָבָל וְלֹא נָדִיב, הִנֵּה הוּא בֵּן לֹא חָכָם, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַל עַל זֹאת.
רבינו יונה
אמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם ר' אליעזר אומר עין רעה. צריכין אנו לפרש שאלתו ותשובתם. כי דבר ידוע הוא שהפך מן הדרך הישרה היא הדרך שיתרחק ממנה האדם. והנכון כי מפני שיש כמה מדות טובות שהפכן אינו רע כמו מדת החסידות שהיא מעלה גדולה עד מאד ואם לא יתחסד לא יקרא רע. על זה אמרו עין רעה כלו' אל יאמר אדם מדת הכילות אינו רע אחר אשר לא עשק ולא גזל את עמיתו. ורעתו רבה כי היא יסוד לכל מדה רעה וממנה יבא לעשו' כל דבר רע. שלא יאמר אם לא אשיג אל הקצה האחרון במעלות אינני חסיד אך אהיה צדיק לעשו' מה שנצטויתי עליו. והוא לא ידע כי חסרון לא יוכל להמנות. אך יחסר בלבו באחרית הימים כי המעט החסר יחסרנו חסר גדול כמו שאמר שלמה ע"ה בחכמתו (קהלת י' א') זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. ר"ל כאשר הזבוב שהוא קטן מפסיד לגמרי אל הדבר החשוב מאד שמן הרוקח כן סכלות מעט ליקר החכם והנכבד כי מדות הכילות גורם לאיש להיות בליעל במדות הטובות. ונקרא שמו בליעל כמו שמצינו בנבל הכרמלי מפני שאמר (שמואל א' כ"ה י"א) ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו' ואמר עליו (שמואל א' כ"ה כ"ה) אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל: