פרשנות מצטטת על שמואל א כה:יז

בן הכות. בחיר״‎ק כמו בן נון (ס״‎א בן) יקה והטעם כמו בן בליעל. וכן שבן לילה היה. והוא חייב. להכותו לפי דעתי שהכה חברו:

והנה השלשה אותיות הם ראוים שיהיו לסימן בראש ובסוף, והנה האות שהוא היו"ד שהוא דומה לאחד שמוהו בסוף סימן המדבר זכר גם נקבה, בפעלים שׁמרתי (תה' יז ד) אמרתי (שמות כג יג), ובשמות כמו שׁמי (שם שם טו) ושמוהו בראש סימן יחיד זכר, הוא דומה לנמצא כמו שמספר עשרה דומה לאחד ושמוהו בסוף הפך זה סימן לנכח הנקבה דְעִי רְאִי (ש"א כה יז) למען תִּזְכְּרִי (יחז' טז סג), ובעבור כי במספר דומה לאחד, היה ליחס, ובעבור היות העשרה כולל כל חשבון, על כן היו"ד באחרונה כולל סימן רבים בסמוכים יְדֵי נשים (איכה ד י), ובסמוך אל המדבר יָדַי נטו שמים (ישעי' מה יב) והיו"ד ימצא נעלם עם חירק רַגְלִי (תה' כו יב), ועם קמץ קטן רגלי חסידיו ישמור (ש"א ב ט), ועם קמץ גדול יָדָיו רַגְלָיו. והיו"ד תחת ה"א הנה יד ד' הוֹיָה (למטה ט ג), ואתה הוה להם למלך (נחמי' ו ו) ותחת ה"א יֶחֱסָיון (תה' לו ה) חסה, ותחת אל"ף "כל פקודי כל ישרתי" (שם קיט קכח), וימצא נוסף יצהר (במד' יה יב), היושבי (תה' קכג א) רבתי (איכה א א), והה"א שמוהו סימן היש הדבר כי כן טעם "הא לכם זרע" (ברא' כג), פעם לתמה הבמחנים (במד' יג יט) הנהיה (דבר' ד לב), ופעמים לדעת המבואר האיש, העבד העברי (ברא' לט יז) האנשים (שם יט ה) ובאחרונה סימן לנקבה לשון עבר גם כן בשמות כי הזכר הניחו בלא סימן אמרו, אמרה קהלת (קהלת יב ח), גם היתה סימן נקבה, בפועלים בעתידים, אשמרנה, ישמרנה, נשמרנה, תשמרנה, ישמרוה, שמרנוה, שמרוה, וסימן בשמות נערה בתולה (דבר' כב כח, והה"א נוסף בבנין הכבד גם בבנין התפעל, גם היא מובלעת מזה בידך (למטה ד ב) כמו יו"ד "בטרם אצרךָ" (ירמי' א ה) ואל"ף "וָאַבֶּדְךָ כרוב הסוכך" (יחז' כח טז), ונוספת באחרונה אשמעה (תה' פה ט), ובשמות כמו לילה (ישעי' כא יב), והוא נעלם עם קמץ עָשָׂה, ועם קטן בונֵה ירושלים (תה' קמז ב) ועם פתח קטן אשר אני בונֶה (דה"ב ב ד), ועם חולם "כי פְרָעֹה, אהרן" (למטה לב כה), גם שְׁלֹמֹה (מ"א א יז), ועם שורק "לא יִקְרְחֻה קרחה" (ויקר' כא ה):

ומלת וחיה קשה מאוד בדקדוק, והיא זרה כי המשפט וחיתה כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים "ולכל חית הארץ" (ברא' א, ל), והיה כן בעבור שהה"א והת"ו קרובים במכתב, ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך הה"א אבל לא במבטא כי הבו ל יש ביניהן בשמות, כי תחלה תקרא ה"א וכשתמשך הנקודה תקרא תי"ו, וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי והכלל כי מלת חי, גם חיים בספק, כי הסכימו חכמי הדקדוק, כי וארפכשד חי (ברא' יא יב) מפעלי הכפל, וכמוהו כי אם תם הכסף (שם מז, יח) שהוא מן "תמם" וחיי כמו רבים חיים, ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה ואם איננה כן יראנו ממנו כעל עתיד כמו אחוג יחוג לחוג היה ראוי שיאמר אֶחוי יחוי לחוי או כמו "סוב", סובו ציון (תה' מח יג) סבי עיר (ישעי' כג טז), והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות, כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר אחיה, נחיה, יחיה, תחיה כמו יאמר מן היה, נהיה, אהיה, תהיה, יהיה, וא"כ הוא מגזרת חיה, כמו היה, ואעפ"י שמצאנו שיאמר וארפכשד חי, בלשון עבר לא נחוש לכל זה, אעפ"י שידמה שהוא מפעלי הכפל, והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כן אין וי"ו בכל המקרא שהוא שרש בסוף המלה, ואין טענה עלי ממלת "שלו" (איוב טז יב) כי הוי"ו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות זו בזו, והעד "שלו כל בוגדי בגד" (ירמי' יב א) והוא מן שלה והנה אפרש לך למה לא תבא וי"ו שרש בסוף המלה, והיה זה בעבור כי הוי"ו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא כמו עבדו ואמתו (למטה כ יז) וסימן לשון רבים "פרו ורבו" (ברא' א כב) וגם יש וי"ו נוסף כמו בנו בעור (במד' כד ג), ואילו היה וי"ו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווין שהזכרנו, יחיד, ורבים, ונוסף, ולא תדע המלה, גם ככה אומר לך באות יו"ד שלא תבא שרש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר יָדִי (ברא' מב לז) גם יָדָי (דבר' ט טו), וסימן רבים בסמוך, "ידי נשים רחמניות" (איכה ד י) וסימן נקבה "דעי וראי" (ש"א כה יז), ויו"ד היחוס, העברי, או העבריה (דבר' טו יב), גם נוסף בפעלים, המגביהי (תה' קיג ה) להושיבי (שם שם ה), גם בשמות "בני אתונו" (ברא' מט יא) גם במלות הטעם זולתי (דבר' א, לו) מני אפרים (שופ' ה' יד), ובעבור כל זה אינו ראוי שיבוא יו"ד שרש באחרונה, פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה, והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי הה"א באחרונה כאשר פירשתי:

בן איש חיל. דוגמא בן בליעל ובשמואל (ב' כ"ג) כתיב בן איש חי כי כן מנהג בני האדם כשרואים אדם זריז אומרים זה כולו חי: