וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי־יְהוָ֤ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהוָה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים אֶל־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃
מלבי"ם
וכל זה יחייב שלא נמצא במציאות עניינים אפשריים תלויים בבחירת האדם, שאם כן ישובו כל השאלות הנ"ל למקומן, רק כל מעשי האדם חרוצים וקצובים מראשית קדומים, והשם יתברך יודע הכל בידיעה אחת נצחיית כוללת בלתי משתנה ולא מתחלפת ולא מתרבה ולא מתחדשת, לא מצד ריבוי הנמצאים, ולא מצד המקרים הנתלים לפי דמיוננו בזמן או בבחירה, כי הוא יודע הכל על־ידי השגת עצמותו, שבו תלוי קשר כל הסיבות וכל תולדותיהם עד אחרית ההשתלשלות, זה תורף טענתו ותשובתו בכל קאפיטל י'.
תורה תמימה
בלתי לה׳ לבדו. תניא, כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה׳ לבדו קפוכתבו התוס' לא דמי להא דכתיב (שופטים ז') חרב לה' ולגדעון וכן (פ' חקת) דברנו בה' ובך דלא אסור אלא במידי דאלהות, עכ"ל, אבל מרמב"ם פי"א ה"ב משבועות משמע דגם לענין כבוד במשמע, שכתב אסור להשבע בדבר אחר עם שמו, שאין שם מי שראוי לחלק לו כבוד אלא האחד ברוך הוא, עכ"ל, ואפשר לומר לדעת התוס' דגם ענין שבועה הוא מידי דאלהות, וצ"ע. –
והנה בבאור הרדב"ז לרמב"ם שם (דפוס ווארשוי תרמ"א) הקשה למש"כ הרמב"ם שאסור להשבע בדבר אחר עם שמו ממה שאמרה השונמית לאלישע (מ"ב ד' ל') חי ה' וחי נפשך אם אעזבך, ותירץ דנשי לאו דינא גמירי, עכ"ל, אבל הדברים תמוהים מאד, דהא כלשון זה ממש מצינו אחר כן שלש פעמים שאמר אלישע לאליהו (מ"ב ב' ב', ד' ו') והיתכן לומר גם באלישע לאו דינא גמיר, וכן מצינו באביגיל שאמרה כן לדוד (ש"א כ"ה כ"ו) ועל אביגיל אמרו חז"ל שהיתה נביאה (מגילה י"ד א') וקשה לומר עליה לאו דינא גמירה, ובפרט דין הנוגע לכבוד השם, וצע"ג.
ובנוגע לעיקר קושייתו נראה דהלשון הכפל חי וחי מורה על פרוד השתוף, ושתוף גמור היה אם היו אומרים חי ה' ונפשך, אבל חי וחי הפסק הוא, ומצינו כהאי גונא בקדושין מ"ו א' האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש שוה פרוטה בכל אחת מהן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אבל האומר התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת, והסברא בזה היא, דכיון דאמר התקדשי התקדשי על כל חדא וחדא הו"ל קדושין באפי נפשה, משא"כ בסיפא שכלל כל המינים בפעל אחד, וה"נ באומר חי ה' וחי נפשך הו"ל כשתי שבועות מיוחדות ונפרדות זמ"ז, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין איסור שתוף לקמן בפרשה הסמוכה בפסוק לא ישמע על פיך (כ"ג י"ג). –
ודע כי על יסוד דין זה דאיסור שתוף קראו איזה אחרונים תגר על נוסח התפלה מלאכי רחמים וכו' מפני שראו בנוסח זה ענין שתוף עיין מזה בקרבן נתנאל ספ"ק דר"ה, ודקדקתי ומצאתי שיש בענין זה מאמרי חז"ל שונים בכונתם וצריכים ביאור להשוותם, כמו בתענית ט"ז א' למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים, א"כ הולכים לבקש בזה את נשמות המתים, ובסנהדרין מ"ה ב' לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיו לו צרים מלמעלה, ופירש"י שיבקש שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ובע"ז י"ז א' אמר ר' אלעזר בן דורדיא שמים וארץ בקשו עלי רחמים, ובסוטה ל"ג א' פירש"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, וכנגד זה מצינו בירושלמי ברכות פ"ט ה"א בשר ודם אם באת לו צרה הוא קורא לבן ביתו של פלטרין וכו', אבל הקב"ה אינו כן אם באה צרה לאדם לא יצעק לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצעק ואני עונה לו וכו', ובספרי פ' עקב על הפסוק מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו, וע"ע ברש"י שבת י"ב ב' ובפיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ"י בבאור עיקר החמישי.
והנכון בעיני כי אינו אסור רק להתפלל להם לבדם, כלומר שהם יענו ויעזרו, אבל לבקשם שיבקשו הם מהקב"ה בודאי שרי, כי הלא לא גרעי מבשר ודם שמבקשים לאדם צדיק וחסיד שיתפלל להקב"ה ויבקש רחמים, כנודע פעמים אין מספר בתנ"ך ובתלמודים ובמדרשים, ובזה כל המאמרים בענין זה מתבארים בפשיטות באין כל סתירה, ולפי"ז נוסח הסליחה מלאכי רחמים חלו נא פני אל וכו' נוסחא ישרה, ואין בה כל זרות ונפתל ויסודתה בקודש, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין ס"ג א')
והנה בבאור הרדב"ז לרמב"ם שם (דפוס ווארשוי תרמ"א) הקשה למש"כ הרמב"ם שאסור להשבע בדבר אחר עם שמו ממה שאמרה השונמית לאלישע (מ"ב ד' ל') חי ה' וחי נפשך אם אעזבך, ותירץ דנשי לאו דינא גמירי, עכ"ל, אבל הדברים תמוהים מאד, דהא כלשון זה ממש מצינו אחר כן שלש פעמים שאמר אלישע לאליהו (מ"ב ב' ב', ד' ו') והיתכן לומר גם באלישע לאו דינא גמיר, וכן מצינו באביגיל שאמרה כן לדוד (ש"א כ"ה כ"ו) ועל אביגיל אמרו חז"ל שהיתה נביאה (מגילה י"ד א') וקשה לומר עליה לאו דינא גמירה, ובפרט דין הנוגע לכבוד השם, וצע"ג.
ובנוגע לעיקר קושייתו נראה דהלשון הכפל חי וחי מורה על פרוד השתוף, ושתוף גמור היה אם היו אומרים חי ה' ונפשך, אבל חי וחי הפסק הוא, ומצינו כהאי גונא בקדושין מ"ו א' האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש שוה פרוטה בכל אחת מהן מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, אבל האומר התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת, והסברא בזה היא, דכיון דאמר התקדשי התקדשי על כל חדא וחדא הו"ל קדושין באפי נפשה, משא"כ בסיפא שכלל כל המינים בפעל אחד, וה"נ באומר חי ה' וחי נפשך הו"ל כשתי שבועות מיוחדות ונפרדות זמ"ז, ודו"ק. וע"ע מש"כ בענין איסור שתוף לקמן בפרשה הסמוכה בפסוק לא ישמע על פיך (כ"ג י"ג). –
ודע כי על יסוד דין זה דאיסור שתוף קראו איזה אחרונים תגר על נוסח התפלה מלאכי רחמים וכו' מפני שראו בנוסח זה ענין שתוף עיין מזה בקרבן נתנאל ספ"ק דר"ה, ודקדקתי ומצאתי שיש בענין זה מאמרי חז"ל שונים בכונתם וצריכים ביאור להשוותם, כמו בתענית ט"ז א' למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים, א"כ הולכים לבקש בזה את נשמות המתים, ובסנהדרין מ"ה ב' לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיו לו צרים מלמעלה, ופירש"י שיבקש שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ובע"ז י"ז א' אמר ר' אלעזר בן דורדיא שמים וארץ בקשו עלי רחמים, ובסוטה ל"ג א' פירש"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת, וכנגד זה מצינו בירושלמי ברכות פ"ט ה"א בשר ודם אם באת לו צרה הוא קורא לבן ביתו של פלטרין וכו', אבל הקב"ה אינו כן אם באה צרה לאדם לא יצעק לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצעק ואני עונה לו וכו', ובספרי פ' עקב על הפסוק מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו, וע"ע ברש"י שבת י"ב ב' ובפיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ"י בבאור עיקר החמישי.
והנכון בעיני כי אינו אסור רק להתפלל להם לבדם, כלומר שהם יענו ויעזרו, אבל לבקשם שיבקשו הם מהקב"ה בודאי שרי, כי הלא לא גרעי מבשר ודם שמבקשים לאדם צדיק וחסיד שיתפלל להקב"ה ויבקש רחמים, כנודע פעמים אין מספר בתנ"ך ובתלמודים ובמדרשים, ובזה כל המאמרים בענין זה מתבארים בפשיטות באין כל סתירה, ולפי"ז נוסח הסליחה מלאכי רחמים חלו נא פני אל וכו' נוסחא ישרה, ואין בה כל זרות ונפתל ויסודתה בקודש, ואין להאריך עוד. .
(סנהדרין ס"ג א')