פרשנות מצטטת על שמואל א כה:לז

כל ראש לחלי, הוכה לחלי, פעל הֻכָּה שבמלת תכו משמש במקום שנים, והטעם הוכה מכה רבה עד שנהפך להיות חולה, על דרך נגפו ה' במעיו לחלי (ד"הי ב' כ"א י"ח); או (כדעת גיז') חסר פעל היה, כל ראש היה לחלי, על דרך ויהי לנחש (שמות ד' ג'), היה לאבן (ש"א כ"ה ל"ז), ומצאנו בלא היה, בת עמי לאכזר (איכה ד' ג').

ויהיו לתנינים. לא אמר ויהיו תנינים אלא לתנינים בא ללמד שלא היה כח בחרטומים לעשותם תנינים ממש רק שנדמו לתנינים בחכמת הכשפים ואחיזת עינים, והלשון הזה כלשון (יהושע ז) וימס לבב העם ויהי למים, שאין הכונה מים ממש אלא שנתרכך לבם כדבר הנתון במים וכן (שמואל א כה) וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן שאין להבין אבן ממש. ואם אתה אומר והלא במשה נאמר הלשון הזה ויהי לתנין ולא אמר ויהי תנין, יש לפרש כי זה של משה שאמר ויהי לתנין הוא הויה אמתית הוא לשון (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה האמור במעשה ידיו של הקב"ה שהוא הויה אמתית, אבל ויהיו לתנינים האמור בחרטומים דמיון והויה מזויפת, ומפני שהלשון בשניהם אחד ויהי לתנין ויהיו לתנינים, כדי שלא תבין שענין משה דומה לשל החרטומים לכך הוצרך לסמוך לו מיד ויבלע מטה אהרן את מטותם, והנה זה ראיה כי מטה אהרן אחר שהיה תנין ממש בלע את מטותם ולמדך הכתוב בזה כי חזר תנין ממש אבל של חרטומים לא היו תנינים ממש ומזה אמר את מטותם ולא אמר תניניהם, ועוד שלא הזכיר בחרטומים שיעשו כן לפני פרעה ולפני עבדיו כמו שהזכיר במשה שכל עניניהם זיוף אין בהם אמת, או אם נאמר שהיה כח בחרטומים לעשות תנינים ממש במעשה הכשפים וכמו שדרשו חכמינו ז"ל למה נקרא שמם מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה גם זה יתכן ומה שאמר ויהיו לתנינים יהיה תנינים ממש והוצרך לומר לתנינים בלמ"ד לפי שמלת ויהיו חוזרת למטות כלומר ויהיו המטות לתנינים, וכן במשה ויהי לתנין, ויהי המטה לתנין, וכן דבר הש"י (שמות ז) יהי לתנין, יהי מטך לתנין, ויהיה מעשה החרטומים ומעשה משה הכל שוה בתנינים ממש, אבל מלת ויבלע הוא היתרון והתגברות הכח אשר לאהרן על חכמת החרטומים בין שיהיה הבולע בו מטה כמדרש רז"ל בין שיהיה תנין בין שיהיה המעשה שלהם דמיון ממש. וכלל הענין כי מלת בלהטיהם שנאמר בחרטומים מעיד על סתירת חכמתם שאינה אמת רק זיוף ותחבולה ומלת ויבלע מעידה על חכמת משה ואהרן שהיא אמתית וגובר על חכמת החרטומים. ופסוק ויבלע לעד כי הדומם בלע דומם או חי, וכן מצינו בענין קרח שהדומם בלע חי ודומם שנאמר (במדבר טז) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם.

למה נמות. כלומר למה נבקש לבא בגדר החולשה הקרוב למיתה (כמו וימת תחתיו מפני הרעב [ירמיהו ל״ח:ט׳] שפי', לר"ש ב"מ, קרוב למיתה), כי מקבלי התורה בעמדם על הר סיני היו כולם בגדר כל נביא, איבריהם היו מזדעזעים וכח גופם היה כשל, עשתנותיהם מתטרפות, ולא נשאר בהם כח, כדי שלא תהיה בהם מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, ותהיה דעתם פנוי תמיד למעלה, להבין הדברות הקדושות והטהורות שיצאו מפי הקב"ה, ולהסתכל בפנימות כוותנם, וזה כוונת אמרם (שבת דף פ"ח) שבכל דבור יצאה נשמתן של ישראל שנאמ' יצאה נפשי בדברו, ואין כוונתם יציאת נפש ממש, כענין כצאת נפשה כי מתה, כ"א החולשה הגדולה הקרוב למיתה, כענין וימת לבו בקרבו (שמואל א כ״ה:ל״ז) שהוא מליצה על גודל החרדה והפחד, וכלשון נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש, שאינו על השבת החיים אחר המיתה כמו שהוא בשונמית (מ"א ט') ותשב נפש הילד, וכן ותחי רוח יעקב אחרי אשר פג לבו שפי' לרמב"ן, שמתחלה פסקה תנועת לבו והיה כמת ואח"כ נח דעתו עליו, ונתיישבה. וחזרה תנועת לבו וחי (ובזה נתיישב מה שהתעורר המהרש"א שם על מאמר זה שיצאה נשמתן, שממה שאמרו שם חזרו לאחוריהן י"ב מיל ושנתמלא העולם בשמים להשיב נפשם, משמע שלא מתו, ע"ש שנדחק), וממ"ש בענין זה במדרש קהלת ע"פ חכו ממתקים, משל למלך שדיבר כנגד בנו, ונתירא ונשמטה נפשו ממנו וכו' ע"ש מבואר שאין כוונתם על מיתה ממשית, כ"א התפשטיות הגשמיות בלבד. וטעם ועתה למה נמות. הוא ית' נהג עמנו בדרכי טובו והראה לנו שאינו חפץ למנוע טובו משום ברי', ורצונו היה ללמוד תורתו לכל ישראל, וכמ"ש באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, אמנם עתה שנתברר לנו שאין בכל נפשות בית ישראל גם אחד הראוי להיותו מקבל התורה מפיו ית' רק משה לבדו הוא שבכחו לסבול קבלת התורה בנבואה, כי ראינו בעין החוש שבכל עדת ישראל הוא לבדו המובחר והראוי לכך, וזה לנו מופת גדול ועדות נאמנה כי הוא לבדו האיש אשר בחר לו יה להיות עומד בין ה' ובינינו לקבלת התורה בנבואה מפי הגבורה, ואין אנחנו זכאים וראויים לזה, וכיון שהמופת ברור לעינינו שמחסרון יכלתנו אנו נמנעים לקבלת התורה בלתי אמצעי, א"כ אם נעמוד על דעתנו הראשונה לאמר רצוננו לראות מלכנו, היא חוצפא כלפי שמי', ומהראוי לנו להכיר את ערך זה האיש משה, ושאין אנו ראויים לגשת אל פני קדושת יוצרנו, ולמה נמות. מה לנו בהתפשטות גשמיותינו להתרומם למדרגת הנבואה, אחרי רואנו ההבדל הגדול שבין משה לבינינו, שהוא לבדו ראוי ולא אנחנו, וז"ש כי מי כל בשר וגו' ויחי, ואין פי' כל בשר שאר בני אדם שאינם ממקבלי התורה, כי כל זולתם גם שמיעה לא היה להם, ומהו אשר שמע ויחי דא"ק דמשמעותו לשלול מהם התחי' ולא השמיעה, אבל טעם כל בשר על עצמם, נגד מ"ש מקודם ידבר את האדם ר"ל משה, כנו א"ע בשם בשר, והכוונה משה האדם הגדול נשאר חי, אבל אנחנו שפלי ערך, גולמי בשר מי ממנו שמע את הדבור ונשאר חי בגופו:

הַכֻּהוּ אֶל הַמֶּרְכָּבָה וְגוֹ'. וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים הוּא אוֹמֵר: וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָה וַיִּלְכְּדוּהוּ וְהוּא מִתְחַבֵּא בְּשׁוֹמְרוֹן וַיְבִיאוּהוּ אֶל יֵהוּא, יֵשׁ לְיַשֵּׁב הַמִּקְרָאוֹת, וַיָּנָס דֶּרֶךְ הַגָּן, מִיִּזְרְעֶאל לְשׁוֹמְרוֹן, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא. אַךְ יֵשׁ גִּמְגּוּם בַּדָּבָר, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיְתָה מֶמְשֶׁלֶת יֵהוּא בְּשׁוֹמְרוֹן עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן: וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים וַיִּשְׁלַח שׁוֹמְרוֹן וְגוֹ'. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ בְּאַגָּדַת חֵלֶק: וְהוּא מִתְחַבֵּא בְּשׁוֹמְרוֹן, שֶׁהָיָה קוֹדֵר אַזְכָּרוֹת וְכוֹתֵב עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים תַּחְתֵּיהֶם. וּלְפִי דִבְרֵיהֶם יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁאֵין הַחְבָּאָה זוֹ מִפְּנֵי יֵהוּא, אֶלָּא כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדוּהוּ כְּשֶׁהָיָה נָס דֶּרֶךְ הַגָּן, וְהוּא הָיָה מַרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת מִתְּחִלָּה, שֶׁהָיָה בָּא לְשׁוֹמְרוֹן וְהִתְחַבֵּא מִפְּנֵי שָׂרֵי יְהוּדָה, לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת, לְפִי שֶׁיּוֹשְׁבֵי שׁוֹמְרוֹן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הָיוּ, וַיְבִיאוּהוּ אֶל יֵהוּא, אַנְשֵׁי יֵהוּא שֶׁרָדְפוּ אַחֲרָיו, וַיֹּאמֶר הַכֻּהוּ אֶל הַמֶּרְכָּבָה.