וַתֵּ֨צֶר לְדָוִ֜ד מְאֹ֗ד כִּֽי־אָמְר֤וּ הָעָם֙ לְסָקְל֔וֹ כִּֽי־מָ֙רָה֙ נֶ֣פֶשׁ כָּל־הָעָ֔ם אִ֖ישׁ עַל־בנו [בָּנָ֣יו] וְעַל־בְּנֹתָ֑יו וַיִּתְחַזֵּ֣ק דָּוִ֔ד בַּיהוָ֖ה אֱלֹהָֽיו׃ (ס)
מחוקקי יהודה; יהל אור
(מד) והמלות האלה שיש בסופו יו"ד מ"ם מרמז כל פעם בלשון רבים, ואעפ"כ נאמרים על יחיד משום דרך כבוד, "כי אלהים קדושים הוא" (יהושע כ"ד יט), וכאשר אמר לשון רבים חזר ופירשו בלשון יחיד, שנאמר "הוא" "אשר לו אלהים קרובים אליו" (דבר' ד' ז') וחזר ואמר "כד' אלהינו" (שם) ולא נמצא שם אלהים בכנוי אל יחיד, רק אל מלך, "ויתחזק בד' אלהיו" (ש"א, ל', ו') "ויקרא אסא אל ד' אלהיו" (דה"ב י"ד יו"ד) ואל כ"ג "שמן משחת אלהיו עליו" (ויקרא כ"א י"ב) וגם אל הנזיר, "כי נזר אלהיו עליו" (במד' ו', ז') לפי שהם מיוחדים בקורבה לאלהים מזולתו, או שידבר כן אל הכלל, "אשרי העם שד' אלהיו" (תה' קמ"ד ט"ו) ונמצא פעם אחד "זו כחו לאלהו" (חבקוק א' י"א) בלשון יחיד לבזיון:
מלבי"ם
מכל מצות ה' אלקיו: אחרי העיון ראיתי שלא נמצא שם "אלקים" לכינוי אל היחיד רק – או שידבר כן אל הכלל או אל יחיד שהיה מיוחד בקורבה לאלקים מזולתו כמו הנזיר והכהן גדול והנביא; כמו "כי נזר אלקיו על ראשו", "שמן משחת אלקיו עליו", וכדומה. וזולת זה לא נמצא שידברו כן לשר, וכל שכן להדיוט; רק אל המלך לבדו שהיו רגילים ליחס אליו האלהות בכינוי: "ויתחזק דוד בה' אלקיו" (שמואל א ל׳:ו׳), "ויקרא אסא אל ה' אלקיו" (דה"ב, טו), ודומיהם הרבה. אבל אל שר ומושל לא דברו כן (רק אם בא על הכוונה להוציא אלהים אחרים במקום שהמדבר מאמין באלהים אחרים). ועיין מה שכתבנו אמור (סימן לב). מזה תראה איך השכילו חז"ל בספרא (מובא בהוריות דף י) ממה שכתוב "מצות ה' אלקיו" שמדבר במלך לבדו, לא בנשיא שבט; שלא בא עליו לשון זה בשום מקום. ולכן תפסו פסוק "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו" שמזה נוציא שידבר בשם אלהות בכינוי אל המלך אף בשאינו מאנשי הרוח ככהן גדול ונזיר ונביא דהא אמר שילמד ליראה ה' - שעדיין אין היראה קנין אצלו. וכן פה מדבר בשעבר על המצוה ובזה לא יתכן ליחס אליו שם "אלקים" מצד הנבואה והקדושה, רק מצד שהוא מלך.