פרשנות מצטטת על שמואל ב ו:כג

לעגלה. זו מיכל, שהיתה חביבה עליו, וכן הוא אומר (שופטים יד יח): לולא חרשתם בעגלתי. והכתיב (לקמן ו כג): ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, עד יום מותה לא היה לה מאותו מעשה ואילך, קודם אותו מעשה הוי לה:

הרעיון שהקדוש ברוך הוא סובל יחד עם הציבור וכשהציבור נגאל הקדוש ברוך הוא, כביכול, נגאל עמו נדרש מפסוקים רבים, בעיקר בפי רבי עקיבא ותלמידיו: "וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם, שנאמר 'ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר' (שמות כד י), וכשנגאלו מה הוא אומר? 'וכעצם השמים לטוהר', ונאמר 'בכל צרתם לו צר' (ישעיה סג ט). אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר 'יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה' (תהלים צא טו), ואומר 'ויקח אדני יוסף אותו', ואומר 'ויהי י"י את יוסף' (בראשית לט כ-כא), ואומר 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו' (שמואל ב ו כג)... רבי עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו. כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: עצמך פדית! וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים' (שמואל א ב כז), גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר..." (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא פרשה יד, עמ' 51), וכיוצא בזה דרשות נוספות.

ויהי לה לבן. כמו ואלה בני מיכל זרובבל בן שאלתיאל (עזרא ג ב, חגי א א) והוא בן פדיה אחי שאלתיאל ובעבור שגדלו נקרא בנו: