פרשנות מצטטת על שמואל ב ז:כג

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳. מַה שֶּׁלֹּא שָׁר תֵּכֶף בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, לְפִי שֶׁיָּדַע מֹשֶׁה שֶׁעֲדַיִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְפַקְפְּקִין בָּאֱמוּנָה עַד שֶׁרָאָה עַל הַיָּם שֶׁהֶאֱמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, אָז יָשִׁיר. וְהִתְחִיל בְּ״אָז״, דְּהַיְנוּ א׳ רוֹכֵב עַל ז׳, רֶמֶז לְהַמְלִיכוֹ יִתְבָּרַךְ עַל שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי גָאֹה גָּאָה״ (שמות טו:א), שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״הַשִּׁירָה הַזֹּאת״ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה כג, יא) שֶׁכָּל שִׁירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה נֶאֶמְרוּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֵיהֶן צַעַר כִּנְקֵבוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם צַעַר לֵדָה. וְעוֹד שֶׁהַנְּקֵבוֹת אֵינָן נוֹטְלוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם עִשּׂוּר נְכָסִים, כָּךְ הִנְחִיל ה׳ לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה אֻמּוֹת מִן שִׁבְעִים. אֲבָל עַל הֶעָתִיד נֶאֱמַר ״שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ״ (ישעיהו מב:י), כִּי אָז יִהְיוּ כִּזְכָרִים לֹא יוֹלְדִים, וְאָז יִנְחֲלוּ כָּל שִׁבְעִים אֻמּוֹת כְּזָכָר שֶׁיּוֹרֵשׁ הַכֹּל. וְאוּלַי מִטַּעַם זֶה הִתְחִיל בְּ״אָז״, א׳ רוֹכֵב עַל ז׳, לִרְמוֹז כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה יִשְׂרָאֵל ״גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״ (שמואל ב ז:כג) יַרְכִּיבֵהוּ ה׳ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ שֶׁל שִׁבְעָה אֻמּוֹת לְבַד, כִּנְקֵבוֹת.

בראשית ברא אלהים. שאלו המינין את רבי שמלאי, כמה אלהות בראו את העולם ^ובאו לקנטרו במקראות שבהם נזכר שם ה' בלשון רבים, נעשה אדם בצלמנו, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, כי שם נגלו אליו האלהים (פ' וישלח) ועוד כהנה, ורצו לקנטרו לאמר כי שתי רשויות הן, והתחילו בשאלה מענין ראשית הבריאה. ובאמת הטעם דכתיב שם ה' בלשון רבים הוא דרך כבוד, כמו אדוני הארץ, אלהים קרובים (פ' ואתחנן), אלהים קדושים (יהושע כ"ד), האלהים האדירים, האלהים המכים (ש"א ד'), הלכו אלהים (ש"ב ז'), וכן הנהוג במלכותא דארעא לדבר בלשון רבים, כנודע. , אמר להם לכו ושאלו את אדם הראשון ^זר"ל לכו ולמדו מפסוק המדבר בבריאת אדם הראשון וכדמפרש. , שנאמר (פ' ואתחנן) כי שאל נא לימים ראשונים למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, בראו אין כתיב אלא ברא, אמרו ליה, והכתיב בראשית ברא אלהים, אמר להו, וכי בראו כתיב – ברא כתיב ^חר"ל, הם שאלוהו למה כתיב אלהים בלשון רבים, דהיחיד מאלהים הוא אלוה, והשיב להם, דלפי טעותם הו"ל לכתוב בראו ג"כ בלשון רבים, ומדכתיב ברא ש"מ שרק רשות ורצון אחד היה בבריאת העולם, ומה דכתיב אלהים בלשון רבים מפני שכן דרך הכבוד וכמש"כ, ולכן לא קשה מה דכתיב לפעמים גם הפעל בלשון רבים שגם זה מדרך הכבוד, וכמש"כ לעיל אות ו'.
אך אינו מבואר מה שגו באולתם לשאלו עוד מפסוק בראשית ברא אלהים, והלא כבר ידעו מתשובה הקודמת שגם כאן ישיב להם מי כתיב בראו – ברא כתיב. ונראה שהיה קשה להם הלשון בראשית, כמו שפירש"י כאן דלפי פשוטו הול"ל בראשונה, ופירש"י שאם באת לפרש הלשון כפשוטו צריך לפרש כמו בראשית ברוא, כלומר בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו, אז ויאמר אלהים וגו', ולפי"ז היה נשאר קושייתם מלשון אלהים דהוא לשון רבים, ולא יתכן עוד תירוצו מי כתיב בראו, כיון דהמלה ברא נקראת כמו ברוא, בחולם הר', ועל זה דחה אותם שאי אפשר לפרש כן, דמי כתיב ברוא בו"ו – ברא כתיב, וא"כ מבואר שענינו כהפסוק שהביא למן היום אשר ברא וכו'. ולפי"ז צריך להגיה בירושלמי במקום מי כתיב בראו – מי כתיב ברוא, דדו"ק. .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)

מאן דאמר גולה שגלו לבבל. כך צריך לומר. כלומר שפירוש גולה השכינה שהיתה בגלות עמהם. ופירושה דקרא שהשכינה באה בראשם, כי כשהם נגאלין גם השכינה נגאלת עמהם בגאולתם. על דרך (שמואל ב' ז, כג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ואף על גב דבגאולה העתידה קמיירי, קאמר שגלי לבבל והוא הדין לאדום (יפה תואר):