וַיִּמְלֹ֥ךְ דָּוִ֖ד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י דָוִ֗ד עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה לְכָל־עַמּֽוֹ׃
רי"ף
(דף ו:) ר' יהושע בן קרחה אמר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח׳:ט״ז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם וכי יש שלום במקום משפט ויש משפט במקום שלום אלא אי זה הוא משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח׳:ט״ו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה צדקה אין משפט אלא אי זה הוא משפט שיש עמו צדקה הוי אומר זה ביצוע:
משנת ארץ ישראל
ג. הבבלי מזכיר את התוספתא, אבל בהסבר שני הוא מסביר את הפסוק בצורה הפוכה: "...אתאן לתנא קמא. דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו – זה משפט וצדקה, משפט – לזה, וצדקה – לזה. משפט לזה – שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו (וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עושה משפט)" (סנהדרין ו ע"ב)24וכן ירו', סנהדרין פ"ב ה"ג, כ ע"א; דברים רבה, ה ג; דברים רבתי, שופטים ג, ועוד. . אכן, צדקה ומשפט סותרים זה את זה. הפתרון הוא לקיים את המשפט כמות שהוא, ואחר כך יפצה הדיין את המפסיד העני באופן אישי. מבחינה מעשית הפתרון המוצע דומה לפתרון הראשון, אלא ששם לא הייתה הכרה בעצם הסתירה שבין הצדק למשפט ועתה הסתירה ברורה. יתר על כן, יש כאן חובה מוסרית המוטלת על הדיין ולא על כלל האוכלוסייה25וכן מציג המדרש את אברהם: "לא עוד אלא שהיה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה ואחר כך משפט, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח יט). בזמן ששני בעלי דינין באין לפני אברהם אבינו לדין ואמר אחד על חבירו זה חייב לי מנה, היה אברהם אבינו מוציא מנה משלו ונותן לו, ואמר להם סדרו דיניכם לפני. וסדרו דינן. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה אמר לזה שבידו המנה תן המנה לחבירך. ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו לשלום. אבל דוד המלך לא עשה כן אלא עושה משפט תחלה ואחר כך צדקה שנאמר ויהי דוד עושה צדקה ומשפט לכל עמו (שמואל ב ח טו). בזמן שבעלי דינין באין לדין לפני דוד המלך אמר להם סדרו דיניכם. כיון שנתחייב אחד לחבירו מנה היה מוציא מנה משלו ונותן לו, ואם לאו אמר להם חלקו מה שעליכם והפטרו בשלום" (אבות דרבי נתן, נו"א פל"ג, עמ' 94). אבל ראו גם המדרש בבראשית רבה, מט ד, עמ' 503, הפותר את ה"סתירה" בדרך אחרת. המדרש רואה לפניו זוג עניים הבא להתדיין על שארית כספו. .
מאירי
ואמ׳ נשבע ה׳ ולא ינחם רמז למה שנחם על מלכות שאול ואמ׳ שמלכות דוד אינו כן כי מלכות שאול לא באהו מצד הנבואה רק שלא היה באותו זמן בשבט יהודה מי שראוי למלוך כמו שביארנו בתלמוד בחבור הגדול במס׳ הוריות אבל מלכות דוד היה מצד הבטחת הנבואה הקדומה כענין לא יסור שבט מיהודה (בראשי׳ מט) וכן כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו (ד״ה א ה ב) ומצד הנבואה אמ׳ נשבע ה׳ כלומ׳ דבר שאי אפשר להשתנות ולהבטל. ואתה כהן לעולם ר״ל מושל מלשון ובני דוד כהנים היו (ש״ב ח יח) מוליך כהנים שולל (איוב יב יט) כהן מדין (שמות יח) ולעולם רמז שאע״פ שיגרום החטא לגלות מעל גבול הצדק מ״מ כשתשוב המלוכה לעם, לשבטו ולזרעו תשוב. ועל דברתי מלכי צדק נראה לי שרומז אל האל ית׳ כלומ׳ שמלכותך קיים בדבר האל ובהבטחת המלך הצדק ר״ל האל ית׳. וי״מ וזאת ההצלחה הגיעתך על דבר שאתה מלכי צדק כאמרו ויהי דוד עושה צדקה ומשפט לכל עמו (ש״ב ח טו) ונ״ל שבאה עליו מלת כהן כי היא מלה מונחת על שולטנות ועל שמוש בבית האל ושתיהם היו בו כי מצורף על מלכותו ושולטנותו היה מתעסק בעבודת האל וישב בביתו תמיד.
תוספות
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
מקשינן פשרה לדין - דכתיב (שמואל ב ח׳:ט״ו) משפט וצדקה ואמרינן לקמן דזהו ביצוע אלמא דאיתקוש למשפט: