פרשנות מצטטת על שמואל ב טו:ה

ואל אצילי בנ"י. לפי המבואר מן המחברים ההבדל בין תאר אלהי עולם ה', ובין אלהי ישראל, שהראשון יתארנו מצד הנהגתו הטבעית אשר ישתוו בה כל יושבי תבל, כי לכולם יחד הוכנה ההנהגה הטבעית, והשני יתארנו מצד ההנהגה הנסית הנפלאה המיוחדת לישראל, וכן לפי הנודע מן המבארים ההבדל שבין רואי' לחוזים, כי נביאים הראשונים שהשגתם היתה בלי ספק במדרגה עליונה מאד יותר מן נביאים האחרונים, יקראו בשם רואים, ונביאים האחרונים יקראו בשם חוזים, ואפשר שהוא מענין מחוז חפצם, אשר יורה על הגבול, ור"ל שהשגתם היתה מוגבלת (בעשראֶנקט) בשיעור מה, יראה לדעתי כי כאן העיד הכתוב על משה ואהרן הדומים להם, לשון ויראו את אלהי ישראל, ר"ל שזכו להשיגו במדה זו אשר בשם אלהי ישראל יכונה, והיא ההנהגה הנסית והנפלאה מדרכי הטבע; אמנם אל אצילי בנ"י ר"ל אל המובדלים והמופרשים ממדרגת הראשונים, לא שלח ידו, ר"ל לא נתן להם כח השגת הנבואה להשיגו דרך הנהגתו הנסית והנפלאה, (ידו כמו היתה עלי יד ה' המצוי בנביאים, ולא חלו בה ידים (איכה ב') תרגומו ולא שריאו בה נביאיא, ולכל היד החזקה פי' הנבואה. ובמגיד לרי"ק פי' ג"כ ידו רוח נבואה, ע"ש פ' זו. ועמ"ש בוארא בנשאתי את ידי, והוא תאר אל כח ומדרגת הנבואה), ולא זכו כ"א להשיגו בדרך ההנהגה הטבעית, ולזה אמר בהם לשון ויחזו, ולא ויראו כמו שנאמר בראשונים, וגם לא אמר באלה כ"א שם אלהים לבד ולא אלהי ישראל, וכנגד מה שנתן בראשונים טעם וסבת ראייתם המראה הנסית, באמרו ותחת רגליו, ע"ד שמבואר במה שקדם, מזכוך גופם וחומריותם וטהר מחשבתם, נתן גם באלה האחרונים טעם להשגתם רק המראה הקטנה בערך הראשונה ואמר, ויאכלו וישתו, ר"ל שלא נזדככה עדיין בחינת חמריותם כ"כ, בהצטרכם עוד אל ההזנה במאכל ובמשתה; זהו מה שרצינו לומר מצד חומר הנושא ע"ד מליצה וכדי להרחיק ההגשמה ממנו ית'; ומצאנו לשון שלח ידו גם לטובה, דודי שלח ידו (שה"ש), ושלח את ידו (שמואל ב ט״ו:ה׳), שלח ידך ממרום (תהילים קמ״ד:ז׳), והנה יד שלוחה אלי (יחזקאל ב׳:ט׳):

ושבה שביך. כתב בעל לוית חן בשער ד' פ' ט"ו שהשין בחטף פתח וכן הובא במכלול דף ס"ג עם דומים אחרים שהם בשוא ופתח וזהו מה שכתב שם והעמידו הוא"ו במאריך ונקדו התי"ו בשוא ופתח לתפארת המלה וּתֲבֻקְשִי ולא תמצאי עוד (יחזקאל כ״ו:כ״א) וכן אמרו וּשֲבֵה שביך וכן קום בלק וּשֲמָע שניהם הוא"ו מועמדת בגעיא והשין בשוא ופתח עכ"ל. ובדף פ"ז הובא עם דומים אחרים שהם בשוא לבדו וכתב בלשון הזה ועם אות גרונית מאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא כמו ומכחכם שִחֲדוּ בעדי (איוב ו׳:כ״ב) ופעמים גם בלא אות גרונית תאריך התנועה הקטנה וישתאף פתח עם השוא כמו רֻטַפַש בשרו מנוער (איוב ל"ב) או בבוא מאריך עם החירק כמו ונקף סִבֲכֵי היער (ישעיהו י׳:ל״ד) ואע"פ שאין נקוד פתח עם השוא אתה קורא השוא כמו שוא ופתח וכן בְּשִקְתוֹת המים (פרשה ויצא) והיה בִּקְרָב איש (שמואל ב ט״ו:ה׳) כִּקְסָוס שוא וכן אם תהיה הואו תחלת המלה כמו וּשְבֵה שביךָ (שופטים ה') וּסְגוֹר דלתך (ישעיהו כ״ו:כ׳) וּשְתֵה בלב טוב (קהלת ט׳:ז׳) אבל אם המלה שבראשיתה וא"ו נקשרת עם המלה שבצדה אע"פ שהוא"ו במאריך השוא נח ולא יקרא כמו שוא ופתח כמו וּשְלַח לי עצי ארזים (ד"ה ב' ב') והוסיף עוד ר' אליה המדקדק דוקא וא"ו בשורק ותנועה אחריה עמה שיקראו המשוררים יחד ולא באופן אחר ועיין מ"ש (באסתר סימן א') על מלת רצפת וסימן ב' על ובהקבץ וכבר הארכתי בענין זה במאמר מיוחד ואין כאן מקום להאריך יותר:

וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל שֵׁם שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה עִמּוֹ לְהַצִּילוֹ קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ עַל שֵׁם הַנֵּס, לִהְיוֹת שִׁבְחוֹ שֶׁל הקב"ה נִזְכָּר בִּקְרִיאַת הַמִּזְבֵּחַ, כְּלוֹמַר מִי שֶׁהוּא אֵל הוּא אֱלֹהִים לִי שֶׁשְּׁמִי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי" (שמות יז טו), לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה' אֶלָּא עַל שֵׁם הַנֵּס קָרָא שֵׁם הַמִּזְבֵּחַ לְהַזְכִּיר שִׁבְחוֹ שֶׁל הקב"ה, ה' הוּא נִסִּי. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (מגילה יח) שֶׁהַקָּבָּ"ה קְרָאוֹ לְיַעֲקֹב אֵל. וְדִבְרֵי תּוֹרָה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, מִתְחַלְּקִין לְכַמָּה טְעָמִים, וַאֲנִי לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ בָּאתִי. כָּל זֶה לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ג:כ'). וְהִנֵּה צָדְקוּ דִּבְרֵי הָרַב בִּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, וְיִהְיֶה טַעַם "לוֹ" כְּטַעַם "קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (בראשית ל"ה:י"ח), "וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ" (ישעיהו נח יב). וְדַע כִּי הַמִּנְהָג הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל כֵּן שֶׁיִּקְרְאוּ הַשֵּׁמוֹת בְּשִׁבְחֵי הָאֵל, כְּמוֹ צוּרִיאֵל (במדבר ג לה), צוּרִישַׁדָּי (שם א ו), כִּי יַגִּיד הַקּוֹרֵא שֶׁהָאֵל הוּא צוּרוֹ וְשַׁדַּי הוּא צוּרוֹ, וְכֵן עִמָּנוּ אֵל (ישעיהו ז יד), וְכֵן שֵׁם הַמָּשִׁיחַ ה' צִדְקֵנוּ (ירמיהו לג טז), וְשֵׁם יְרוּשָׁלַיִם ה' שָׁמָּה (יחזקאל מח לה), וְכֵן יַעֲשׂוּ בִּשְׁמוֹת מַלְאָכִים, גַּבְרִיאֵל (דניאל ח טז), מִיכָאֵל (שם ו כא), כִּי בַּעֲבוּר גְּדֻלַּת כֹּחָם יַגִּידוּ בִּשְׁמָם כִּי הַגְּבוּרָה לָאֵל וּמִי כָּמוֹהוּ. אֲבָל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ל"ג:כ') אָמַר "וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם אֵל אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל", וְיִהְיֶה טַעַם "לוֹ" כְּטַעַם בּוֹ, כְּדֶרֶךְ "כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי" (שמואל א כ ל), "וְהֶחֱזִיק לוֹ" (שמואל ב טו ה), "לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ כד). אוֹ יֹאמַר, וַיִּקְרָא אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְטַעַם "לוֹ" כְּטַעַם "אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים" (ירמיהו ה ה), "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" (בראשית י"ב:א'). וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת הוּא כְּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת מְגַלֶּה (יח), מִנַּיִן שֶׁקְּרָאוֹ הקב"ה לְיַעֲקֹב אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", וְיֵשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה סוֹד גָּדוֹל, הִזְכִּירוּהוּ עוֹד בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ט:ח') בְּלָשׁוֹן אַחֵר, אָמַר לוֹ, אַתָּה אֱלוֹהַּ בָּעֶלְיוֹנִים וַאֲנִי אֱלוֹהַּ בַּתַּחְתּוֹנִים. יִרְמְזוּ לְמָה שֶׁהֵם אוֹמְרִים תָּמִיד שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁל יַעֲקֹב חֲקוּקָה בְּכִסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַכַּוָּנָה שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין: