פרשנות מצטטת על שמואל ב טז:ד

האמנתי כי אדבר. האמנתי את דברי ציבא שאמר על מפיבושת כשאדבר (שם ב' ט"ז) הנה לך כל אשר למפיבושת אז אני עניתי מאד דברתי קשה ונעניתי לך:

כל האדם כוזב. ובוגד באוהב בו כי ראיתי את בני בוגד בי ומבקש את נפשי וכל ישראל גומלים לי רעה תחת טובה לפיכך האמנתי לציבא ואמרתי אף מפיבושת כוזב ובוגד בי כל לשון כזב אינו אלא ל' חסרון מבטח שבטחו עליו פילנ"צא בלע"ז, כמו (ישעיה כ"ח) אשר לא יכזבו מימיו, ויש פותרין אותו אני אמרתי בחפזי בסלע המחלקות שהיו שאול ואנשיו עוטרין עלי ואל אנשי לתפשני ושם נאמר ויהי דוד נחפז ללכת (שמואל א כ״ג:כ״ו) כל אדם כוזב, אף שמואל הנביא שהוא נאמן לנביא אף הוא כוזב שמשחני למלך (מצאתי):

77-79. ושאר השתחואות שבמקדש שעל גבי קרבן חובה היו, קבע היו, וכאן וכאן לא היתה שחייה אלא כריעה ופשיטה בלבד. וכע"ז בד, בכי"ע ובכי"ל, אלא שבכי"ל: "שחיחה" (במקום "שחייה"). ולמדנו מכאן שההשתחויות כנגד השערים לא היו חובה וקבע, אבל ההשתחואות שעל גבי קרבן ושבמקדש (עיין יחזקאל מ"ו, ב', ומשנת תמיד פ"ו) היו חובה וקבע, ובשתיהן לא היתה שחייה (שחיחה) אלא כריעה ופשיטה⁵⁷פשוט ידים ורגלים, עיין שבועות ט"ז ב' ובראשונים ומ"ש להלן בפנים. בלבד. ובקטעים ממכילתא לדברים שפרסם שכטר בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 192: אין לי אלא שעת קרבן לכריעה ולהודיה⁵⁸באבודרהם ס' תפילות של חול, ד"ו שכ"ו, ל"ט רע"א: מודים אנחנו לך וכו', והירחי (המנהיג, סי' ס"א, ד' בדלין, י"ח ע"א) פי' מודים משתחוים, כדמתרגמינן (ש"ב ט"ז, ד') ואשתחוה אל המלך, ומודינא למלכא, ואמרינן בבראשית רבה (ריש פצ"ו, שיטה חדשה, עמ' 1199) כי לא שאול תודך, ומי הוא מודה, מי שהוא חי ומשתחוה לחי העולמים וכו'. והשוה נוסח התפילה בעלינו לשבח: ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים וכו', ואין צורך להגיה "וקודים", כמו שהגיה אחד מחכמי זמננו ז"ל. ולהשתחויה וכו'. ומכאן שהשתחויה היא מעין עבודת פנים, כשיטת הר"מ בסה"מ ל"ת ה', ועיי"ש בהשגות הרמב"ן שהעיר על הבבלי סנהדרין ס' ב'. וממקורות א"י משמע כשיטת הר"מ, עיין במכילתא משפטים פי"ז, עמ' 310 (שהביאה הר"מ שם), מכילתא דרשב"י יתרו, עמ' 147, ומדרש תנאים, עמ' 20, ומ"ש הרמ"ה בסנהדרין ס"ג א' ד"ה גופה (בשם הר"ח). ועיין בר"מ פ"ג מה' ע"ז ה"ג ובכ"מ שם.
אבל שחייה אינה עבודת פנים, ונתרבתה במפורש לעניין חיוב בע"ז בירושלמי שבת פ"ז ה"א, ט' ע"א: בעבודה זרה, בעבודת הגבוה, בהשתחויה וכו', בהשתחויה לחייב על מקצתה. ופירשו המפרשים שהכוונה שלא השתחוה בפישוט ידים ורגלים, וחייב אע"פ שאין עבודתה בכך. וע"פ זה נבין את הירושלמי בהוריות פ"א ה"ג, מ"ו ע"א, אלא שהגירסא נשתבשה שם מאד בירושלמי ד"ו ובנספח לבבלי בהוצ' חחדשות. וכן שנינו במשנתנו שם (פ"א מ"ג): הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו וכו' אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורין וכו', יש ע"ז בתורה אבל המשתחוה פטור, הרי אלו חייבין. ובירושלמי שם (בנספח לבבלי בד"ו): ולא נמצאת עוקר כל שם שחיחה (כגירסת כי"ל כאן)? שמואל בר בא אמר כשאמרו אמה מותרת ושתי אמות אסורות, ולא נמצאת עוקר כל שם השתחויה, כשאמרו מותר (צ"ל: אסור, כהגהה המוכרחת של המפרשים) להשתחות, ואסור (צ"ל: ומותר) לשוח. וברור שנסתרסו שם השורות, וצ"ל מקודם: ולא נמצאת עוקר כל שם השתחויה (כלומר, ולמה חייבין כשאמרו מותר להשתחוות)? כשאמרו אסור להשתחוות ומותר לשוח. ולא נמצאת עוקר כל שם שחיחה (כלומר, הרי השתחוייה היא עבודת פנים, ושחיחה נתרבה במפורש בירושלמי שבת, אעפ"י שאינה עבודת פנים)? שמואל בר בא אמר כשאמרו אמה⁵⁹כלומר, אם מרכין את ראשו עד לבו. שהוא שוחה אמה אחת, עיין מכילתא דויסע פ"ג, סוף עמ' 163 ואילך, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 109, ומ"ש לעיל עירובין פ"ד, שו' 68–69. ובירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז, פ"ג ע"ב (ובמקבילה שבהוריות פ"ג): שהיה שוחה אמה. ועיין בבלי ברכות כ"ח ב'. מותרת, ושתי אמות (כלומר, אבל אם שוחה עד ברכיו) אסורות. והירושלמי חולק על הבבלי שם ד' א'.
ועיין ר"מ פ"ו מה' ע"ז ה"ח, ופי"ד מה' שגגות ה"ב ותשב"ץ ח"ג סי' שט"ו (שציין לו בגליון הש"ס בירושלמי הוריות שם), ומה שהאריך הרי"פ פערלא בבאור למניין המצות לרס"ג ח"ב, ב' ע"ד ואילך, ומ"ש הרמ"מ כשר בספרו הרמב"ם והמכילתא דרשב"י, עמ' ק"ל ואילך, ועיין הלשון במאירי סנהדרין, עמ' 233.
וכל הבבא שלנו היא, כנראה, מדברי הת"ק (ודברי ר' יהודה הוא מאמר המוסגר), "וכאן וכאן" כוונתו בין בשערים ובין בקרבנות.