וְלֹֽא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ (פ)
רבנו בחיי
ולא יכלו דברו לשלום. זו מדה טובה בהם שהיו מראין השנאה שבלבם ולא היו מחניפין. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ט:ה׳) גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו. והנה הכתוב משבח לאבשלום, שנאמר (ש"א יג) ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון.
ברכת אשר
על כך יש להוסיף דבריו של בעל ה"כלי יקר" שכתב (בפסוק ה): על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים - פירש רש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא! ועיקר חסר מן הספר! גם אין הדעת נותנת להרחיק שתי אומות בעבור שלא קדמום בלחם! אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום, ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך, ועל־ידי זה בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור (נוד) יין שלהם המרגילם לערוה, כדמסיק במסכת סנהדרין (קו ע"א). כי כל עייף ויגע לא יבקר בין אסור למותר, ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו. והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן, על כן נתרחקו. לכך נאמר: "על דבר אשר לא קדמו", רצה לומר, על אותו דבר נסתר אשר אליו כיוונו במה שלא קדמום. ע"כ. נראה לעניות דעתי שדרשת חז"ל על החטאת עמון ומואב את ישראל מבוססת על צירוף המילים "על דבר אשר" הנזכר בכל התנ"ך עוד שלוש פעמים בלבד (פעמיים בספר דברים כב, כד ופעם נוספת בספר שמואל ב' יג, כב), ובכל שלוש הפעמים מתייחס האיזכור לגילוי עריות.