וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּֽי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ הַחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃
תוספות יום טוב
וחמור עד שתהא טוענת. כן מצינו בכמה מקומות ששונה חמור והכונה לנקבה. בפרק דלקמן מ"ג ובפ"ה מ"ג דב"ב. ור"פ בתרא דע"ז. ובפ"ק דבכורות מ"ב. וגם בכתוב נאמר פטר חמור ובסוף שמואל ב' י"ט אחבשה לי החמור וארכוב עליה פירש הרד"ק אתון היתה. וחמור כולל זכר ונקבה:
הכתב והקבלה
ושור או שה. שם שור נרדף עם שם בקר, ושניהם שמות מין בהמה גסה בין זכר בין נקבה, וכן שם שה נרדף עם שם צאן, ושניהם שמות מין בהמה דקה בין זכר בין נקבה, נאמר (ויקרא א, יו"ד), ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר וגו', ואמר ותלדנה הצאן, ואמר שה תמים זכר מן הכשבים ומן העזים, (שמות י"ב), וכן על הנקבה (ירמיה נ') שה פזורה, ושה אחת מן הצאן (יחזקאל מ"ה), וכן שם בקר על מין זכר, כמו (ויקרא א' ג') אם עולה קרבנו מן הבקר זכר, וכן על הנקבה הבקר היו חורשות (איוב א' י"ד), והצאן והבחר עלות עלי (בראשית ל"ג), ותרגומו מיניקתא, וע"ש בראב"ע; ולהשתוות הוראת ארבעה שמות האלה יבואו זה תחת זה, כאמרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה, ובזה ניחא לן דעת קצת מפרשים האומרים על שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כ'), דשם שורו דרישיה דקרא הוא כפל שם פרתו דסיפיה, דשם שור הונח על כלל המין בין זכר בין נקבה כמו שם בקר, ואמר (במדבר י"ח) בכור שור במקום בכור פרה, וכן פטר חמור (בא י"ג) הזכיר שם זכר חמור במקום אתון נקבה. ואמר (ש"ב י"ט) אחבשה לי החמור וארכוב עלי'. ולכן לא תרגם אונקלס פה שור או שה תור או אימר בלשון זכר כ"א תורתא או שיתא שניהם בלשון נקבה, וכפי המקובל דאין אותו ואת בנו נוהג אלא בנקבות, והוא מסכים גם כן עם משפט הלשון כאמור. ובשם הפסיקתא מצאתי דשור משמע פרה, ורבותינו גם כן לא דקדקו בלשונם (פ"ג דר"ה), באמרם שופר של פרה פסול. ובגמרא שם מייתי מדכתיב בכור שורו, ע"ש. והוא מטעם הנזכר. ולחד מבעלי הלשון האחרונים שור במקום שֶוֶר (ברבים שְוָרִים) ודומה למלת שֶבֶר בהתחלפות הוי"ו בבי"ת, והוראתו כל מין ולד בהמה המשבר רחם אמו ביציאתו (דיא הערפאָר געבראכטע, טהירישע פרוכט), וכולל גם העגל והפרה, והראה דוגמתו בלשון ערבי, עמ"ש במשפטים בלא תבשל גדי. ודע נהי שאין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בנקבות, היינו לענין חיוב מלקות, אבל איסורא מיהא איכא באב ובנו, לדעת רמב"ם וסמ"ג רא"ש ורשב"א ורוב הפוסקים קמאי ובתראי, ונכלל כלו בלשון המקרא:
רשב"ם
נשני - מן נשש. כמו חנני אלהים מן חנן. הדגש תחת אות החסרה ואילו היה מגזרת לא תנשני נשיתי טובה שהוא מחטופי למ"ד פעל. היה לו לומר נשני. כמו עבדי רמני. האיש אשר כלני רמני מן רימה את רעהו. כלנו. כלה ה' את חמתו.