פרשנות מצטטת על שמואל ב יט:לו

וזכר את בוראיך וגו׳. וזכור את בוראיך בימי בחורותיך – עד דחילך עלך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה – אלו ימי היסורין, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימי הזקנה ^במפרש הלשון עד אשר כמו בעוד אשר וגו', וכן כונת הלשון (יונה ד׳:ב׳) הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, שפירושו בעוד היותי על אדמתי. ויש גירסא להיפך מאשר כתוב כאן, עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי היסורין, אבל כפי שהעתקנו נראה עיקר, יען דימי הזקנה אי אפשר לכנות בשם רעה ורק שאין בהם חפץ, מפני כי בטלה בהם כל תענוגות עוה"ז וכמו שאמר ברזילי הגלעדי (ש"ב י"ט ל"ו) בן שמונים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה אם אשמע עוד בקול שרים ושרות, והיינו חיים שאין בהם חפץ. ותכלית כונת הדרשה, כי לא תדחה לקיים מצות הבורא אז כשתבא לעת זקנה, יען כי אז אין כל נסיון בזה, אחרי שחשק וחמודות החיים כבר עברו, אלא בימי בחורותיך בעוד שחילך עלך וחשקך בחיים אז תבליג על יצרך ותשמע בקול ה'. .
(מ"ר)

וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. כָּל קוֹלוֹת שֶׁל כְּלֵי הַשִּׁיר דּוֹמוֹת עָלָיו כְּשִׂיחָה, וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ מַשְׁמָעוֹ. "יִשַּׁחוּ" כְּמוֹ "יִשְׁפְּלוּ". כָּל שָׁרִים וְשָׁרוֹת יִהְיוּ שְׁפָלִים בְּעֵינָיו, וְכֵן בַּרְזִילַי הַגִּלְעָדִי אָמַר לְדָוִד: "אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת"?

לא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. כַּעֲבָדִים הַיּוֹצְאִים בְּשֵׁן וָעַיִן, אֶלָּא עוֹבֶדֶת שֵׁשׁ, אוֹ עַד הַיּוֹבֵל, אוֹ עַד שֶׁתָּבִיא סִימָנִים. לְפוּם רִהֲטָא נִרְאֶה לִתֵּן טַעַם לְכָל עִנְיְנֵי חֵרוּת אֵלּוּ בְּעֶבֶד עִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה אוֹ הַכְּנַעֲנִי, לְפִי שֶׁכָּל כְּנַעֲנִי אֲשֶׁר לֹא נָגַהּ עָלָיו אוֹר הַתּוֹרָה אֵין לוֹ תַּכְלִית אַחֵר כִּי אִם לַעֲשׂוֹת בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב וְלִצְבּוֹר בָּר כְּחוֹל הַיָּם וְלַעֲשׂוֹת חַיִל, וּבַעֲבוּר זֶה הוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כַּחֲמוֹר נוֹשֵׂא מַשָּׂא, וַהֲרֵי הוּא עֶבֶד נִרְצָע אֶל קִנְיַן מָמוֹנוֹ כָּל יָמָיו לְעוֹלָם. וּבְאוֹתוֹ מָמוֹן הַמְקֻבָּץ אֵין לוֹ תַּכְלִית אַחֵר כִּי אִם לִזּוֹן בּוֹ אֶת שִׁנָּיו וְאֶת עֵינָיו. שִׁנָּיו וְגוּפוֹ כֵּיצַד, שֶׁעַל יְדֵי מָמוֹנוֹ הוּא מַשִּׂיג כָּל מִינֵי מַאֲכָל הַנִּכְנָסִים דֶּרֶךְ הַפֶּה וְהַטּוֹחֲנוֹת, וְכָל זְמַן שֶׁשִּׁנָּיו הַטּוֹחֲנוֹת חֲזָקִים אַף בְּרִיאִים, יְדַמֶּה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁכְּכֹחָם אָז כֵּן עַתָּה לִטְחוֹן כָּל מַאֲכָל, לֹא יִשְׁבּוֹת הָאִישׁ עַד אִם אֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכוֹל וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ (קהלת יב ג). אֲבָל קֹדֶם זֶה לְעוֹלָם הוּא עוֹמֵד בְּעֹל עַבְדוּת זֶה, וּבְבוֹאוֹ בַּיָּמִים וְלֹא יִטְעַם כָּל אֹכֶל לְחִכּוֹ, אָז יִשְׁבּוֹת וְאָז הוּא בֶּן חוֹרִין, כִּי לָמָּה זֶּה יַעֲמֹל לָרוּחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי (שמואל ב יט לו) ״בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, אִם אֶטְעַם עוֹד מְאוּמָה״. עֵינָיו כֵּיצַד, לִפְעָמִים וְעַל הָרֹב יֵשׁ לְךָ אָדָם הַמְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ אֲכִילָתוֹ וּשְׁאָר צְרָכָיו, וְהוּא כְּדֵי לָזוּן בּוֹ אֶת עֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (משלי כז כ) ״וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה״, וּכְתִיב ״וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלָיו כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו״ (קהלת ה י). וְכָל זְמַן שֶׁעֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ לֹא יִשְׂבַּע לְעוֹלָם וְאֵין לוֹ חֵרוּת כְּלָל, אַךְ כַּאֲשֶׁר יַזְקִין וְתִכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת, אָז מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִשְׂבָּע, כִּי לְמִי הוּא עָמֵל אִם עֵינָיו כֵּהוֹת וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת. וְכָל זְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּתָקְפָּם, אָז הוּא קוֹפֵץ מִזַּן אֶל זַן וּמוֹרִיק מֵהַאי לְהַאי, כַּמְבֹאָר בְּחִבּוּרֵנוּ ״עוֹלְלוֹת אֶפְרַיִם״ בְּמַאֲמַר שֶׁל הוֹרְמִיז בַּר לִילְתָא שֶׁהָיָה מוֹרִיק מֵהַאי לְהַאי. וּלְפִיכָךְ נָתְנָה הַתּוֹרָה חֵרוּת לְעֶבֶד כְּנַעֲנִי בְּהַפָּלַת שֵׁן וָעַיִן, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי זֶהוּ הַחֵרוּת אֲשֶׁר בָּחַר גַּם הוּא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, כִּי גַּם הוּא אֵינוֹ פּוֹסֵק מִלִּרְדּוֹף אַחַר הַהֶבֶל כִּי אִם בְּבִטּוּל שֵׁן וָעַיִן.