פרשנות מצטטת על שמואל ב כג:ו

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת. כָּל־מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "דִּבְרֵי" אֵינוֹ אֶלָּא דִבְרֵי תוֹכֵחוֹת. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה", "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן". "דִּבְרֵי עָמוֹס", "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן". "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ", "שַׁאֲלוּ־נָא וּרְאוּ אִם־יֹלֵד זָכָר וְגוֹ'". "אֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד", "וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם". "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת", "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ . . . כָּל־הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל־הַיָּם". כִּנָּה אֶת־הָרְשָׁעִים בְּחַמָּה וּלְבָנָה וְיָם, שֶׁאֵין לָהֶם מַתְּנַת שָׂכָר. כַּךְ שְׁנוּיָה בְסִפְרֵי. וְלָמַדְתִּי מִשָּׁם שֶׁהָעִנְיָן מְדַבֵּר בָּרְשָׁעִים, וְהִמְשִׁילָם לְתִגְבֹּרֶת הַחַמָּה, שֶׁסּוֹפָהּ שׁוֹקַעַת. תּוֹסֶפֶת: דָּבָר אַחֵר: "כָּל־הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל־הַיָּם". מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? בְּעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים נֶאֱמַר: שׁוֹטִים הַמִּשְׁתַּחֲוִים לַמַּיִם, סְבוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ לְפִי שֶׁרוֹאִין אֶת־הַיָּם הַגָּדוֹל, שֶׁכָּל־הַנְּחָלִים הוֹלְכִים בּוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מָלֵא, וְאֵינָן יוֹדְעִין לְהָבִין כִּי אֶל הַמָּקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים לָלֶכֶת, שֶׁמֵּימֵי הַנְּהָרוֹת הַהוֹלְכִים לְתוֹךְ הַיָּם, הֵם הַמַּיִם עַצְמָם שֶׁהָלְכוּ כְבָר. הֵם נוֹבְעוֹת מִתַּחַת הַתְּהוֹם וְהוֹלְכִים לְמַעְלָה מִן הַקַּרְקַע עַד הַיָּם וְחוֹזְרִים וְנוֹבְעִים; לְפִיכָךְ אֵין הַנְּהָרוֹת פּוֹסְקִים וְאֵין הַיָּם מָלֵא, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ. עַד כַּאן:

וע"ד השכל ענין הסנה ירמוז למציאות החומר השפל הבוער באש העליונות, והיה ראוי שיכלה החומר כיון שהוא ואשיו הווים ונפסדים, ולכך בראותו המופת הזה היה ראוי להתקרב בהשגה מדוע לא יבער הסנה, ואז הודיעו המלאך כי אש אלהים הוא ומופת גמור, ויתבאר מזה עקר האמונה בחדוש העולם בחדוש המופת. או ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואיננו אוכל, וזהו (דברים לב) חצי אכלה בם, חצי כלין והם אינם כלים. או ירמוז לפרעה, כי כן הרשעים נמשלים לקוצים הוא שכתוב (שמואל ב כג) ובליעל כקוץ מונד כלהם, והיה בוער באש המכות וראוי שיכלה, ואיננו אוכל, כי הקב"ה היה מעמידו במופת למען רבות מופתיו, וכענין שכתוב (שמות ט) ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי, ופירוש זה נאות לפי ענין הפרשה שהרי, מתוך מראה הסנה נאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה.

אֲבָל מוֹאָב, דְּהַיְינוּ כְּלַל הַהֲמוֹן עָם, לֹא הִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁעָבַר, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא, וְלֹא פָחֲדוּ כִּי אִם מִן הַהוֹוֶה, מַה שֶּׁרָאוּ בְּעֵינֵיהֶם עַם רַב וְעָצוּם. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם כִּי רַב הוּא״. וְהָיָה הַהֲמוֹן עָם שֶׁל מוֹאָב יְרֵאִים מִפְּנֵי שְׁתֵּי כִּתּוֹת, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, כִּי מִפְּנֵי הָעֵרֶב רַב הָיוּ יְרֵאִים מֵחֲמַת רִבּוּיָם, כִּי אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ שֶׁהָעֵרֶב רַב הָיָה פַּעֲמַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וַעֲלֵיהֶם אָמַר ״וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם כִּי רַב הוּא״, קָרָא הָעֵרֶב רַב בְּשֵׁם ״הָעָם״, כִּי לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, ״כִּי רַב הוּא״, כִּי רַבִּים הֵמָּה בֶּאֱמֶת. אֲבָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ כָּל כָּךְ רַבִּים, לֹא יָרְאוּ מֵהֶם מִצַּד רִבּוּיָם. אָמְנָם מִצַּד אַחֵר הָיָה מוֹרַא יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם, אֲשֶׁר עָלָיו נֶאֱמַר ״וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ פָּרָשַׁת שְׁמוֹת (שמות א יב) עַל ״וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁאֵין הַפֵּרוּשׁ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נַעֲשׂוּ כְּקוֹצִים בְּעֵינֵיהֶם, דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״וַיָּקֻצוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, מַהוּ ״מִפְּנֵי״, אֶלָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא, שֶׁהַמִּצְרִים הִמְשִׁילוּ אֶת עַצְמָם לְקוֹצִים בְּעֵרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְגֶפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ ט-י): ״גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ. פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ״. כִּי בְּנוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כְּשֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה רוֹצֶה לִטַּע כֶּרֶם בְּשָׂדֶה מְלֵאָה קוֹצִים, אָז הוּא עוֹקֵר הַקּוֹצִים מִן הַשֹּׁרֶשׁ וּמַשְׁלִיכָם זְרֵה הָלְאָה כְּדֵי לִטַּע בִּמְקוֹמָם הַגֶּפֶן. כָּךְ הָיוּ הַמִּצְרִים יְרֵאִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִהְיוּ נְטוּעִים בָּאָרֶץ כְּגֶפֶן, וְהֵמָּה יַעֲלוּ מִן הָאָרֶץ כְּקוֹץ מוּנָד כֻּלָּהֶם (שמואל ב כג ו), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְעָלָה מִן הָאָרֶץ״ (שמות א י), ״וְעָלִינוּ״ מִבָּעֵי לֵיהּ וְכוּ׳. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁהֵמָּה יִנָּעֲרוּ מִן הָאָרֶץ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְגֶפֶן. כָּךְ נֶאֱמַר כָּאן ״וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים פֶּן יִהְיֶה מוֹאָב כְּקוֹץ מֻשְׁלָךְ מִן הָאָרֶץ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַגֶּפֶן אֲשֶׁר הֵסִיעַ ה׳ מִמִּצְרַיִם לְגָרֵשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וְלִטָּעֵם שָׁמָּה. לְכָךְ אָמַר ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי יִשְׂרָאֵל סָבָא אֵינֶנּוּ, כִּי כְּבָר הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ וּבָנָיו יָבֹאוּ שָׁמָּה, אֲבָל לֹא הָעֵרֶב רַב שֶׁנִּקְרָא בְשֵׁם ״הָעָם״, כִּי מַה גְּבַר מִגֻּבְרִין (סנהדרין סה:), וּמַה יִּתְרוֹן לְעֵרֶב רַב עַל שְׁאָר הָאֻמּוֹת שֶׁיְּגָרֵשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וְיִטַּע אוֹתָם בִּמְקוֹמָם, אִם לֹא אַגַּב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.