פרשנות מצטטת על שמואל ב כד:ט

רש"י ד"ה וידבר, ...מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה (במדבר רבה ב, יט) וכו'. צריך אפוא לומר שמנייה מתוך חיבה היא "לצורך", כי הרי מניה שלא לצורך אסורה, ויפה בהקשר זה משלו של רבנו בחיי (בדבריו לפסוק ג): משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במניינן. היתה לו גורן אחת מלאה חיטין, אמר לבן ביתו: מנה לי כמה כורין יש בו, כמה מידות יש בו! המלך - זה הקב"ה, הגורן - אלו ישראל... התבואה - זה עם קדשו... בן ביתו - זה משה... כך הגויים נמשלים לתבן וקש... אבל ישראל חיטים ברורים הם, צדיקים הם, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיה ס, כא), לפיכך הוא מדקדק במנין כולם. ע"כ. וראה רמב"ן על אתר באשר למניה על ידי דוד המלך ע"ה (ראה שמואל ב' כד, ט), שלא היתה לצורך אלא רק לשמח לבו שמולך על עם רב, ולכן היה קצף ה' עליו. עיין שם עוד. (פ' במדבר תשנ"ה) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: איסור מנִיה שלא לצורך חל עלינו ולא על הקב"ה. הקב"ה מונה את בניו מתוך חיבה, אך למשה, דומה שאסור למנות משום חיבתו שלו, אלא שכאן קיבל ציווי מפורש על המנין, ובמקום שיש ציווי נחשב הדבר לצורך.

כָּל יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל – מַגִּיד שֶׁאֵין יוֹצֵא לַצָּבָא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ - כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר: אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דְּדֵין, לְשׁוֹן רַשִׁ״י. וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַטַּעַם בָּזֶה בַּעֲבוּר שֶׁאֵינוֹ חָזָק לַמִּלְחָמָה בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (אבות ה׳ כ״א): בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדוֹף. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה פֵּרוּשׁ כָּל יוֹצֵא צָבָא – כָּל הַיּוֹצְאִים לְהִקָּהֵל בָּעֵדָה, כִּי הַנְּעָרִים לֹא יִקָּהֲלוּ בְּתוֹךְ הָעָם, כִּי כָל אֲסִיפַת עַם תִּקָּרֵא "צָבָא". וְכֵן ״לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד״ (במדבר ח׳:כ״ד), ״יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה״ (שם פסוק כה), ״בְּמַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ״ (שמות ל״ח ח׳), וְכֵן ״צְבָא הַשָּׁמַיִם״ (מלכים א׳ כ״ב י״ט), ״וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי״ (ישעיהו מ״ה י״ב). וּלְכָךְ יְפָרֵשׁ בְּאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ״מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה״ (במדבר ל״א:י״ד), ״וְהִתְיַחֲשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה״ (דה״י א׳ ז׳ מ׳). וְאָמַר כָּאן כָּל יוֹצֵא צָבָא כְּדֶרֶךְ ״כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ״ (בראשית ל״ד כ״ד). וְאָמַר ״לְצִבְאוֹתָם״ שֶׁהֵם צְבָאוֹת רַבּוֹת, כִּי כָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט צָבָא גָּדוֹל. וְהַלָּשׁוֹן שֶׁכָּתַב רַשִׁ״י: כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְקוּסְטִינָר אֲרֵם רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן - לֹא נִתְבָּרֵר לִי לָמָּה דָּרְשׁוּ אוֹתוֹ לִגְנַאי. אִם מִפְּנֵי שֶׁמֵּתוּ בַמִּדְבָּר, וּבְמַטֵּה לֵוִי אָמַר "פְּקֹד" (במדבר ג׳:ט״ו) לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ בִּכְלַל גְּזֵרָה, וַהֲלֹא בְּמִנְיָן שֵׁנִי שֶׁל בָּאֵי הָאָרֶץ נֶאֱמַר כֵּן ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ״ו:ב׳)! אֲבָל בַּהַגָּדָה שֶׁל וַיִּקְרָא רַבָּה דּוֹרֵשׁ לְשֶׁבַח: אֵין ״שְׂאוּ״ אֶלָּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״ (בראשית מ׳ י״ג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: נָתַתִּי לָכֶם תִּלּוּי רֹאשׁ וְדִמִּיתִי אֶתְכֶם לִי, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי תִּלּוּי רֹאשׁ עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א׳ כ״ט י״א) ״לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכָל לְרֹאשׁ״, אַף לָכֶם עָשִׂיתִי תִּלּוּי רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ״ (תהלים קמ״ח י״ד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וּנְתָנְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (דברים כ״ח א׳). וְשׁוּב מָצָאתִי בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה א׳:ט׳) שֶׁאָמְרוּ: אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי אִידִי: מַאי דִּכְתִיב בְּרֹאשׁ הַסֵּפֶר ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״? רוֹמְמוּ אֶת רֹאשׁ, גַּדְּלוּ אֶת רֹאשׁ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ״, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לְקוּסְטִינָר: ״סַב רֵישֵׁיהּ דִּפְלָן״. כָּאן נָתַן רֶמֶז לְמֹשֶׁה "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ" – שֶׁאִם יִזְכּוּ יַעֲלוּ לִגְדֻלָּה, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ״, וְאִם לֹא יִזְכּוּ יָמוּתוּ כֻּלָּם, כְּמָה דִּכְתִיב ״יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ״ (בראשית מ׳ י״ט). וְהִנֵּה הַלָּשׁוֹן כְּפִי הַכַּוָּנָה יִתְפָּרֵשׁ בְּטוֹבָה לַטּוֹבִים, וְכֵיוָן שֶׁהוּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה וְנֶאֱמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, אָמַר כֵּן בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי:

תִּפְקְדוּ אוֹתָם – עִנְיַן "פְּקִידָה" זִכָּרוֹן וְהַשְׁגָּחָה עַל דָּבָר, כִּלְשׁוֹן ״וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר״ (בראשית כא א), וְהוּא פִּתְרוֹנוֹ בְּכָל מָקוֹם, לֹא יִמָּלֵט מֵהֶן אִישׁ עַל דַּעְתִּי. וְגַם "פִּקָּדוֹן" מִפְּנֵי שֶׁשְּׁמִירָתוֹ וְהַשְׁגָּחָתוֹ עָלָיו. וְכַאֲשֶׁר צִוָּה לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל יֹאמַר תִּפְקְדוּ אוֹתָם לִרְמֹז שֶׁלֹּא יִסְפְּרֵם, רַק שֶׁיִּתְּנוּ כֹּפֶר נַפְשָׁם מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, וּבָהֶם יַשְׁגִּיחַ וְיֵדַע מִסְפַּר הָעָם. וְאָמַר בְּדָוִד ״מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם״ (כד ט), כִּי יָדַע מִסְפָּרָם בִּפְקִידַת הַכֹּפֶר, כִּי רָחוֹק הוּא אֶצְלִי שֶׁלֹּא יִזָּהֵר דָּוִד בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם״ (שמות ל יב). וְאִם אוּלַי טָעָה דָּוִד, לָמָּה לֹא עָשָׂה יוֹאָב שְׁקָלִים וְהָיָה דְּבַר הַמֶּלֶךְ נִתְעָב אֶצְלוֹ, וְהוּא אָמַר לוֹ ״לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי, לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל״ (דהי״א כא ג), וְלָמָּה לֹא יִמְנֵם בִּשְׁקָלִים שֶׁלֹּא יֶחֱטָא? אֲבָל כְּפִי דַּעְתִּי הָיָה הַקֶּצֶף עָלָיו בַּעֲבוּר שֶׁמְּנָאָם שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כִּי לֹא הָיָה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְלֹא עוֹשֶׂה בָהֶם דָּבָר בָּעֵת הַהִיא, רַק לְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ שֶׁמָּלַךְ עַל עַם רַב. וְהוּא מַאֲמַר יוֹאָב (כד ג) ״וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְגוֹ' וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה״. וְרָאִיתִי בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה (במדבר רבה ב׳:י״ז): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ - לֹא חָסְרוּ, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ - חָסְרוּ. אֵיזֶה זְמַן נִמְנוּ לְצֹרֶךְ? בִּימֵי מֹשֶׁה וּבַדְּגָלִים וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ. שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ - בִּימֵי דָוִד. וְיִתָּכֵן עוֹד שֶׁנְּפָרֵשׁ וְנֹאמַר, כִּי דָּוִד צִוָּה לִמְנוֹת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, רְצוֹנִי לוֹמַר מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וָמַעְלָה שֶׁהוּא אִישׁ, כִּי לֹא נִזְכַּר בְּמִנְיָנוֹ "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה", אֲבָל אָמַר ״לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם״ (דברי הימים א כא ב). וְזֶה הָיָה עָנְשׁוֹ, כִּי הַכָּתוּב לֹא הִרְשָׁה לִמְנוֹת רַק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בִּשְׁקָלִים. וּמִפְּנֵי שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, טָעָה בּוֹ, כִּי חָשַׁב בְּמַה שֶׁאָמַר "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף", שֶׁהוּא בִּשְׁקָלִים שֶׁהֵם כֹּפֶר לָהֶם. אֲבָל יוֹאָב נָתַן לִבּוֹ וְחָשַׁשׁ לַדָּבָר. וְהַכָּתוּב מְעוֹרֵר לִבִּי בָּזֶה בְּמַה שֶׁאָמַר: ״וְלֹא נָשָׂא דָוִד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמַטָּה, כִּי אָמַר ה' לְהַרְבּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה, וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל יִשְׂרָאֵל״ (שם כז כג-כד). הָיָה נִרְאֶה שֶׁמִּנְיַן יוֹאָב הָיָה לְמַטָּה מִבֶּן עֶשְׂרִים, וְהוּא הָיָה הַקֶּצֶף, שֶׁאֵין ה' חָפֵץ שֶׁיְּהוּ כָל יִשְׂרָאֵל בְּגֶדֶר מִנְיָן, שֶׁהוּא יַרְבֵּם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר אָמַר ״אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם״ (בראשית טו ה). וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר בַּמִּנְיָן הַהוּא: ״וַיִּהְיוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב״ (דברי הימים א כא ה), אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁהָיוּ כֻּלָּם יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל פִּתְרוֹנוֹ שֶׁהָיוּ בְּרִיאִים וַחֲזָקִים לַמִּלְחָמָה. הִגִּיד כִּי לֹא מָנָה הַחוֹלִים וְהַחַלָּשִׁים וְהַזְּקֵנִים מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דְּבַר הַמֶּלֶךְ נִתְעָב אֶצְלוֹ. וְזֶה עִנְיָן הָגוּן מְאֹד. וְעַל דַּעַת מִדְרַשׁ אַגָּדָה (ברכות סב) שֶׁהָיָה שָׁם מִנְיָן מַמָּשׁ, טָעוּ כֻּלָּם, וּלְכָךְ אָמַר (שמואל ב כד א) ״לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב (שם פסוק י) ״אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם״, כִּי בַּתּוֹרָה לֹא נִזְכְּרָה בָּהֶם סְפִירָה כְּלָל, כִּי טַעַם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת יַגִּידוּ כָּל אֶחָד שְׁמוֹתָם בִּפְקֹד אוֹתָם בַּכֹּפֶר:

ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף. ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (ובשמואל ב כ״ד:ט׳) כתיב שמנה מאות אלף ואיש יהודה ה' מאות אלף דמשמע דלא היו מישראל כל כך כאשר נאמר כאן אלא לפי שהקצף היה מאת הקב"ה על דוד לא כתב שם מספר כולם שמנה ואף יואב לא מנה כל השבטים כמו שכתוב כי נתעב דבר המלך את יואב אבל כאן משום כבודו של דוד מזכיר כאן מספר וחשבון שמנה כי זהו כבודו שחיל כבד כזה היה בשבטו וכן מוכיח כמו שפירשתי שאפי' אותו קצת מישראל שמנה לא כתב כל מספרם בשמואל אבל כאן כתב כל אותו מספר שמנה דהא כתיב כאן ויהי כל ישראל ובשמואל לא כתיב כל ובפירוש מוכיח כאן לפנינו כדכתיב יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר כמספר דברי הימים למלך דוד (לקמן כ"ז כ"ד):