פרשנות מצטטת על שמואל ב כד:יז

וַיֹּאמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ (פ)

תוספות יום טוב

משתסרח. פי' הר"ב משתקלקל. וכ"כ הרמב"ם סריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע"כ. כלומר דאינו מלשון סרחון וריח רע. ונ"ל שהיא מלה ארמית כדמתרגמי' אשר העוה עבדך שמואל ב' י"ט [כ'] די סרח עבדך. ואנכי העותי שם כ"ד ואנא סרחית:
שאל רבBookmarkShareCopy

בן יהוידע

שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, בֵּרְכוּם שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְנִתְקַיְּמָה בָּהֶם בִּרְכָתָם. מקשים מנא לן דנתקיימה ברכתם? והלא דוד הע"ה, הנביא אמר לו בדבר ה' שיקריב בגורן ארונה ותתבטל המגפה, וגבי דניאל נמי מפורש שניצול בזכותו, שכן אמר בפירוש אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי? ונראה לי בס"ד שאף על גב שידע דוד המלך ע"ה מפי הנביא שבהקריבו בגורן אֲרַוְנָה תתבטל המגפה מעל ישראל, עם כל זה לא נודע מזה על דוד המלך ע"ה בעצמו שיהי' פליט מן העונש, דהא על כל פנים מסיבתו נעשית המגפה על אשר מנה את ישראל, וכמו שאמר הוא עצמו בראותו את המלאך המכה, (שמואל ב' כד, יז) הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי, ואם כן אם המזבח הגון להסיר הפרענות מעל ישראל לא נודע מדברי הנביא שיהיה ניצול דוד המלך ע"ה, לכך למדו רבותינו ז"ל שברכת ארונה שברכו לעצמו ה' אלהיך ירצך הגינה עליו שניצול, וילפי לה ממה שמצינו שנכתבו דברי ארונה אלה במקרא. וכן גבי דניאל ע"ה מצינו שנעשה לו שני נסים, וכמו שכתב רש"י ז"ל בפסוק (דניאל ו, יח) וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא, כי אכן גדולה לא היתה בבבל כי אם רק לבנים היה, ולפי שעה הביאו המלאכים מארץ ישראל כדי לחתום הבאר שהושלך בו דניאל שלא יזיקוהו האויבים בידים וכו' עיין שם, נמצא מלבד הנס שעשה לו השי"ת לסגור פיהם של אריות, עוד עשה לו נס ששלח מלאכים והביאו אבן גדולה מארץ ישראל לסתום פי הגוב שהיה רחב מאד ואי אפשר לסתמו בלבנים ולחתום אותו, ולולי זאת היה אויביו מזיקין אותו בזריקת אבנים עליו מפי הגוב, וכיון דשני נסים נעשו לו, והוא לא תלה בזכותו אלא רק נס אחד של הסגר פיהם של אריות, לכך דרשו רבותינו ז"ל שברכת דריוש הועילה שיעשה לו הקב"ה נס האחד בהבאת האבן לשמירתו, ולמדו זה ממה שמצינו שנכתבה ברכתו של דריוש במקרא ואם לא יצא ממנה תועלת לא היתה נזכרת במקרא, ונכתבה ללמדך דאל תהא ברכת הדיוט קלה, ואף על גב דשניהם היו מלכים קרי להו הדיוטות בשביל שלא היו ישראלים.
שאל רבBookmarkShareCopy

רמב"ן

הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת – יֵשׁ לִשְׁאוֹל: אִם יִשְׂרָאֵל לֹא חָטְאוּ וְלֹא מָרְדוּ בְּרַבָּם, לָמָּה הָיָה הַקֶּצֶף עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ״וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע״? וְאִם גַּם הֵם מָרְדוּ כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אֵיךְ יֹאמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן ״הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף״? וְכָתַב רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״ - עֲדַת קֹרַח וְלֹא עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. "וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר״ וְגוֹ' - מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כִּי לֹא כָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת, אֲבָל עֲדַת קֹרַח בִּלְבַד. לְפִיכָךְ פֵּרֵשׁ לוֹ: זֶה שֶׁאָמַרְתִּי הִבָּדְלוּ – ״הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם״, הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ. הִזְכִּיר לָהֶם "הֵעָלוּ מִסָּבִיב", אוּלַי כְּשֶׁיִּרְאוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ יָשׁוּבוּ. אֵלּוּ דְּבָרָיו, וְאֵינָם נְכוֹנִים, כִּי לֹא הָיָה רָאוּי לוֹמַר עַל קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה", כִּי אֵינָם עֵדָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, וְאַהֲרֹן עִם עֲדַת מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת הָיָה בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם. וְעוֹד, כִּי "הִבָּדְלוּ" רֶמֶז לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּלְבָד, כְּמוֹ ״הֵרֹמּוּ״ (במדבר י״ז:י׳), וְכֵן ״וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע״ רֶמֶז לַמַּגֵּפָה שֶׁתְּכַלֶּה עַם רַב וְעָצוּם כְּרָגַע. וְחָלִילָה שֶׁלֹּא יָבִין מֹשֶׁה נְבוּאָתוֹ וְיִטְעֶה בָּהּ. אֲבָל הַטַּעַם, כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה לֵב הָעָם אַחֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְכַאֲשֶׁר לָקְחוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְעָמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד עִם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָז קָרָא קֹרַח לְכָל הָעֵדָה וְאָמַר לָהֶם כִּי בִּכְבוֹד כֻּלָּם הוּא מְקַנֵּא, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם וְנִקְהֲלוּ כֻלָּם לִרְאוֹת אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְתָשׁוּב הָעֲבוֹדָה לִבְכוֹרֵיהֶם. וְזֶה טַעַם ״וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה״ (במדבר ט״ז:י״ט). וְהִנֵּה נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה, שֶׁהָיוּ מְהַרְהֲרִים אַחֲרֵי רַבָּם, וְהֵם כִּמְהַרְהֲרִים אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, וּמְוַתְּרִים עַל נְבוּאַת נָבִיא בְּלִבָּם, וְחַיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לִמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת, שֶׁלֹּא חָטָא בְּמַעֲשֶׂה אֶלָּא קֹרַח, וְהוּא הַגּוֹרֵם וְהוּא הַמְפַתֶּה אוֹתָם, וְרָאוּי הוּא שֶׁיָּמוּת לְבַדּוֹ לְפַרְסֵם וּלְהוֹדִיעַ עָנְשׁוֹ לָרַבִּים. וְזוֹ דֶּרֶךְ מְבַקְשֵׁי רַחֲמִים, שֶׁיָּקֵלּוּ הַחֵטְא מֵעַל הָעָם וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ עַל הַיָּחִיד הַגּוֹרֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל פָּנִים. וְכֵן אָמַר דָּוִד: ״הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ, תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי״ (שמואל ב כד יז). וְהָיָה הָעֹנֶשׁ הַהוּא עַל הָעָם גַּם בְּחֶטְאָם, שֶׁהָיָה לָהֶם לָתֵת הַשְּׁקָלִים מֵעַצְמָם, אִם הָעֹנֶשׁ הַהוּא עַל זֶה כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ברכות סב), כִּי לֹא צִוָּה אוֹתָם הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ הַשְּׁקָלִים, כִּי הוּא לָדַעַת הַמִּנְיָן בִּלְבַד הָיָה חָפֵץ, וְעָנְשָׁם וְעָנְשׁוֹ בָּזֶה שָׁוֶה הוּא. וְעוֹד, כִּי מִלְּבַד הַמִּנְיָן הָיָה עֹנֶשׁ עַל הָעָם מִתְּחִלַּת דָּבָר, כְּדִכְתִיב: ״וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם״ (שמואל ב כד א). וְכָתַב שָׁם רַשִׁ״י: ״לֹא יָדַעְתִּי עַל מָה״. וַאֲנִי אוֹמֵר בְּדֶרֶךְ סְבָרָא, שֶׁהָיָה עֹנֶשׁ עַל יִשְׂרָאֵל בְּהִתְאַחֵר בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה, שֶׁהָיָה הָאָרוֹן הוֹלֵךְ מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל כְּגֵר בָּאָרֶץ, וְאֵין הַשְּׁבָטִים מִתְעוֹרְרִים לֵאמֹר: ״נִדְרֹשׁ אֶת ה' וְנִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמוֹ״, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה״ (דברים יב ה). עַד שֶׁנִּתְעוֹרֵר דָּוִד לַדָּבָר מִיָּמִים רַבִּים וְלִזְמַן אָרֹךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה״ (ש״ב ז א-ב). וְהִנֵּה דָּוִד מְנָעוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִפְּנֵי שֶׁאָמַר: ״כִּי דָמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנַי״ (דברי הימים א כב ח), וְנִתְאַחֵר עוֹד הַבִּנְיָן עַד מְלֹךְ שְׁלֹמֹה. וְאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲפֵצִים בַּדָּבָר וְנִתְעוֹרְרוּ בּוֹ מִתְּחִלָּה, הָיָה נַעֲשֶׂה בִּימֵי אֶחָד מֵהַשּׁוֹפְטִים אוֹ בִּימֵי שָׁאוּל, אוֹ גַּם בִּימֵי דָוִד, כִּי אִם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מִתְעוֹרְרִים בַּדָּבָר, לֹא הָיָה הוּא הַבּוֹנֶה אֲבָל יִשְׂרָאֵל הֵם הָיוּ הַבּוֹנִים. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הָעָם לֹא הִשְׁגִּיחוּ וְדָוִד הוּא הַמַּשְׁגִּיחַ וְהַמִּתְעוֹרֵר, וְהוּא אֲשֶׁר הֵכִין הַכֹּל, הָיָה הוּא הַבּוֹנֶה. וְהוּא אִישׁ מִשְׁפָּט וּמַחֲזִיק בְּמִדַּת הַדִּין, וְלֹא הוּכְשַׁר בְּבֵית הָרַחֲמִים. וְעַל כֵּן נִתְאַחֵר הַבִּנְיָן כָּל יְמֵי דָוִד בִּפְשִׁיעַת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן הָיָה הַקֶּצֶף עֲלֵיהֶם, וְעַל כֵּן הָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם נוֹדָע בְּעָנְשָׁם וּבְמַגֵּפָתָם. וְהַכָּתוּב יִרְמֹז כָּל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ וְגוֹ' בְּכָל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים״ (ש״ב ז ו-ז), הֲרֵי יַאֲשִׁים הַכָּתוּב כִּי הַשְּׁכִינָה מִתְהַלֶּכֶת בְּכָל יִשְׂרָאֵל מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן אֶל מִשְׁכָּן, וְלֹא הָיָה אֶחָד בְּכָל שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל הָרוֹעִים אוֹתָם מִתְעוֹרֵר בַּדָּבָר. וְאָמַר הַכָּתוּב עוֹד, כִּי גַּם הַשֵּׁם רָחַק מֵהֶם וְלֹא דִּבֵּר לְאֶחָד מִכֻּלָּם לִבְנוֹת הַבַּיִת, רַק עַתָּה שֶׁנִּתְעוֹרַרְתָּ "הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ״, וַאֲצַוֶּה עַתָּה לִבְנוֹתוֹ עַל יַד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ שָׁלוֹם:
שאל רבBookmarkShareCopy