לֹא־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנֽוּ־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה׃
אור חדש
ובמדרש (אסת"ר ו, ב) "ושמו מרדכי", הרשעים קדמה לשמם; "נבל שמו" (ש"א, כה, כה), "שבע בן בכרי שמו" (ש"ב, כ, כא). אבל הצדיקים שמן קודם להן; "ושמו מנוח" (שופטים יג, ב), "ושמו שאול" (ש"א, ט, ב), "ושמו אלקנה" (ש"א, א, א), "ושמו בועז" (רות ב, א), "ושמו מרדכי", לפי שדומין לבוראן, דכתיב (שמות ו, ג) "ושמי ה'", עד כאן.
פירוש מהרז״ו
שבע בן בכרי. ש"ב כ' כ"א ובהכרח לומר שאצל הרשעים כתוב פעם כך ופעם כך שהרי אצל נבל כתוב בריש הענין ושם האיש נבל ואצל שבע בן בכרי כתוב בראש הענין ושמו שבע בן בכרי אך אצל הצדיקים לא כתוב אלא באופן זה שמם קודם להם ושמו אלקנה ש"א א' ושמו ישי ש"א י"ז י"ב ושמו בועז רות ב' א' ושמו מרדכי אסתר ב' ה' ושמו מנוח בפרשה שדורש עתה ואף שהוא הראשון בתנ"ך חושבו באחרונה על שחוזר לענינו שדורש עתה וכדרך המדרש שאשר מביא בדרך אגב הדרוש מביאו בראשונה ואשר הוא עיקר הדרוש בא באחרונה ונשמט במדרש פסוק ושמו קיש ש"א ריש ט':
רש"י
יצא ראשו - באשה המקשה לילד ומסוכנת וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב כ׳:כ״א) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא (דתמורה) [צ"ל דתרומות פ"ו]: