יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃
רשב"ם
ואלה שמות - מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו', הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחר מות דור ההוא פרו וישרצו.
פירוש מהרז״ו
שכן מייחסן. פי' שבכל התורה חושב יששכר קודם זבולן בויצא ובויגש ובריש שמות ובריש במדבר ובפינחס יחס יששכר קודם זבולן כתולדותם ולמה בברכת יעקב ומשה הקדים ליששכר. ודורש מדה ט"ז שבברכות ההכרח להקדים זבולן:
ביאור
הן אמת דעיקר קושית הרשב"ץ והר"ב כנה"ג הי' אפשר ליישב לכאורה לדעת רבינו הגאון ז"ל. דאע"ג דלדרכו כל שני פרטים שנכללו בלאו אחד נמנין כל אחד מצוה בפ"ע. מ"מ היינו דוקא דומיא דאתנן ומחיר עמוני ומואבי. נא ומבושל. שאור ודבש. דהפרט השני כתיב בויו. לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. דכיון דכתיב ומואבי בויו הו"ל כאילו כתיב לא יבא עמוני ולא יבא מואבי. וכן לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו'. כל שאור וכל דבש לא תקטירו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. לא יחבול רחים ורכב וכל כיו"ב. אבל הכא דכתיב בלא וי"ו. לא תטע לך אשרה כל עץ וגו' אין זה כאילו כתיב לאו בפ"ע בכל חדא מהנך פרטים כדי למנותן שנים. וכיו"ב כתבו התוס' (בפרק גיד הנשה ק"ב ע"ב) בד"ה לרבי יוחנן וכו' עלה דאמרינן התם דלר"י דאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אם אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה אינו חייב אלא אחת. וכתבו בתוס' וז"ל ואע"ג דעל נא ומבושל לקי שתים. שאני התם דכתיב בויו ובשל דקאי על לא תאכלו. והכא נמי אי הוה כתיב ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו הי' לוקה שתים לר"י. משום בשר מה"ח ובשר מן הטרפה עכ"ל עיי"ש. ובהכי ניחא נמי מה שיש לתמוה לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ג שמנו כרות שפכה ופצוע דכא בשני לאוין מיוחדים אע"פ שנכללו בקרא בלאו אחד וכשיטתם. דא"כ הי' להם למנותם בשלשה לאוין. לפי המבואר בגמרא (פרק הערל ע"ה ע"ב) דדכה הוא מין פסול בפ"ע. דאמרינן התם אמר רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן. פצוע בכולן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו הביצים בין שנפצעו חוטי ביצים. דכה בכולן בין שנידוך הגיד בין שנידכו הביצים בין שנידכו חוטי ביצים. כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי ביצים עיי"ש. הרי דדכה מין פסול בפ"ע הוא. וא"כ יש לנו בלאו דלא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה' שלשה פרטים. והי' להם למנותן לפי שיטתם בשלשה לאוין. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דדוקא פצוע וכרות דכתיב בויו. דקאי על לא יבא. דהו"ל כאילו כתיב לא יבא פצוע ולא יבא כרות. נמנין שפיר שני לאוין לפי דרכם. אבל דכה דכתיב בלא ויו. לא חשיב כלאו בפ"ע. אלא נכלל בכלל לאו דפצוע. ולזה לא הזכיר רבינו הגאון ז"ל אלא פצוע וכרות במנין הלאוין. ולא הזכיר דכה. ולפנינו במקומו יתבאר עוד בזה בס"ד ואכמ"ל בזה. מיהו הרמב"ן ז"ל ע"כ לא ס"ל חילוק זה. שהרי הוא ז"ל מנה לאו דאחרי אשר הוטמאה. אע"ג שאיו בה לאו בפ"ע אלא בכלל לאו דמחזיר גרושתו משנשאת. דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. והיינו כשיטתו דכל שני פרטים שבלאו אחד נאמרו נמנין כל אחד בפ"ע. וכמבואר בדבריו ז"ל בלאוין הנוספין לדעתו (מצוה ט"ו) עיי"ש. הרי דאע"ג דאחרי אשר הוטמאה דמוקמינן לי' לרבות סוטה שנבעלה לא כתיב בי' ויו. מ"מ נמנה לדעתו לאו בפ"ע. ובלא"ה להדיא מבואר בדברי הרמב"ן (שורש תשיעי) במין השני מלאוין שבכללות דלא ס"ל כחילוק זה אבל רבינו הגאון ז"ל והסמ"ג גם שם לא מנו לאו דלא יוכל בעלה וגו' אלא בלאו אחד ולא מנו לאו בסוטה שנבעלה אלא נכללה אצלם בכלל לאו דלא יוכל בעלה וגו' עם מחזיר גרושתו בלאו אחד. ובהכי ניחא נמי מה שמנה הסמ"ג לא תטה משפט גר יתום בלאו אחד בלבד. כמבואר בסמ"ג (לאוין ר"ה) עיי"ש. ולפי דרכו הי' למנותו שני לאוין. האחד בגר והשני ביתום. וכבר עמדו בזה על הסמ"ג הר"ב דינא דחיי והפרשת דרכים עיי"ש שהניחוה בצ"ע. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. משום דשם לא כתיב ויתום בויו. ולהכי לא נמנה גם להסמ"ג אלא בלאו אחד עם גר. ומיהו רבינו הגאון ז"ל לא מנה כלל לאו זה דלא תטה משפט גר יתום ע"פ דרכו. כמו שיתבאר לקמן (לאוין מ') עיי"ש. אלא דקשה לפ"ז במה שמנה רבינו הגאון ז"ל (לקמן לאוין פ"ט) במדה במשקל ובמשורה בשלשה לאוין. אע"ג דלא כתיב ויו אלא אצל במשורה לחוד. וכיון דכתיב בקרא לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. ועול במשפט כבר מנה רבינו הגאון לעיל מינה (בלאו מ"ג). א"כ לא הו"ל למנות במדה במשקל ובמשורה אלא בלאו אחד. אם איתא לחילוק זה שכתבנו לדעתו ז"ל. מיהו גם לזה אפשר לומר דכל שיש ויו נוסף באחרון שבפרטים הרי זה כאילו כתיב ויו בראש כל פרט ופרט. שכן אורחי' דקרא בהרבה מקומות כשיש קבוץ פרטים בענין אחד שלא לכתוב ויו נוסף אלא בראש הפרט האחרון בלבד. אע"פ שאין שום חילוק בין פרטים אלו שנמנו שם. כמו (בראשית ה' ל"ב. ו' י') את שם את חם ואת יפת. ועוד שם (י' א') שם חם ויפת. עוד שם (י"א. כ"ו כ"ז) את אברם את נחור ואת הרן. וכתיב עקדים נקדים וטלאים (שם ל"א ל"ט). עקדים נקדים וברדים (שם י"ב). ראובן שמעון לוי ויהודה (שמות א' ב'). יששכר זבולן ובנימן (שם ג'). אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (שם ו' ג'). והרבה מאוד כיו"ב ועי' ביבין שמועה להרשב"ץ דף ד' סי' ד'. וא"כ הויו שבראש הפרט האחרון מגלה על כל הפרטים כולן. שכולן שוים ומיוחדים בענין. כל אחד בפ"ע. ולפ"ז לא מיתרצא ההיא דפצוע דכה בהכי. אלא דבלא"ה יתבאר לפנינו תי' אחר לזה לקמן במקומו. ומ"מ כאן בלאו דאשרה לע"ז וכל עץ אצל המזבח. כיון דלא כתיב בקרא וכל עץ יפה עשו שלא מנאום אלא בלאו אחד. ועדיין צ"ע בהך כללא. ועי' מש"כ לקמן (לאוין ס"ב). ועכ"פ גם לפ"ז אכתי תמוה במה שדקדק רבינו הגאון ז"ל לכתוב למעניהם. דמשמע דס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא דוקא לשם ע"ז. אבל לשם שמים שרי. וזה ודאי תימא. אפי' אם לא תהי' כוונתו בזה אלא לדסמיך לי' בלבד דהיינו לאזהרה דאבן משכית וכמו שנתבאר: