פרשנות מצטטת על שמות א:ו

קוברת אס בעליה. שנאמר וימת יוסף (שמות א׳:ו׳) ואח״כ כל אחיו ברכות דף נה ובסוטה דף יג. ר״ב. א״נ הרשות נקרא היצה״ר כמ״ש המד״ש במשנה הנ״ל הכל נתון בערבון אמרו המפרשים רשתות על היצה״ר וסיעו אשר הם רשתות ומצודות לצוד את ב״א וכו׳ ע״ש והוא היצה״ר הוא המלאך המות לכך נאמר והרשות מקברת את בעליה:

וטעם הב' שאנחנו מודים ומשבחים לאבינו שבשמים שכמו שבמצרים היו להם לישראל כי כסף וכלי זהב ובגדים מה ששאלו ממצרים כן גם עתה ברחמיו לא עזבונו ויחון אותנו לפליטה גם בגלותינו לא השפילנו עד עפר ולזכור ע"י זה מה שקיים לאבותינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול בצאת ישראל ממצרים אך לא יזכר ולא יפקד ח"ו מזה רוח גבוה לאמר כי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה רק אדרבא יותר מאשר ברכו ד' בהון עתק ורכוש רב יותר יהי' לבנו חרד בקרבנו להתבונן על כל הטוב אשר גמלנו אשר היא רק מצד החסד מטובו י"ת ולא מצד מעשינו הטובים רק על דרך וחנותי את אשר אחון ולזה יתאמץ כל אחד ואחד ג"כ לעשות הישר והטוב ולהדבק בדרכיו ומזה אנחנו מזכירים את יציאת מצרים שרחם אותנו להקימנו מעפר ולהעשירנו כהבטחתו לאאע"ה וקיים בהם כמו שנאמר וינצלו את מצרים. ואל תתמה הלא הקב"ה שונא גזל האיך צוה להם שינצלו את מצרים הא אפילו גזל עכו"ם אסור. וי"ל הטעם שזהו העשירות אשר לקחו ממצרים איננו מספיק אפילו כהנה וכהנה כפלים לשלם את קושי השעבוד שעבדו ישראל ששים רבוא הגברים רד"ו שנה ומש"כ לדברי האומר במ"ר ע"פ וחמושים עלו אחד מחמשים או אחד מחמש מאות, וי"מ הטעם כי כל הכסף אשר לקחו ממצרים הוא הכסף של ישראל עצמן אשר גזלו המצריים מישראל כדמצינו במדרשים שונים באגדת בבלי וירושלמי. ובתחילה אציג לפניך מה דאיתא במדרש רבה שמות פ"א וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו ששה בכרס אחד ויש אומרים י"ב ויש אומרים ששים בכרס אחד ואז היו בני ישראל חשובים גדולים ועשירים במצרים מהירושה ממה שקבץ יוסף הצדיק בעת מלכותו והשדות והכרמים של מצרים וכל כסף וזהב ממצרים ואף שנתן לאוצר פרעה הרבה מאוד מ"מ גם לו גם לפרעה היה רב למאוד ומזה העשיר מאוד וצוה להעביר העם מעיר לעיר לזכרון שאין למצרים עוד חלק בארץ ומאז הסיר חרפה מישראל שלא יהיו קורים אותם גולים. ומעת הזאת היו המצריים וישראל הכל שוין בחירותם אך אחר שהיו שוים בחירות כמו מצרים, ולישראל היה עשירות רב והוטב להם בכל מיני הטבה, אז וירם לבבם וישכח ישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב ועשו כמעשה מצרים והלכו בחוקתיהם כדי שיהיו שוין לגמרי למצרים (מדרש רבה שמות) ואמרו נהיה כמצרים והפרו ברית מילה ומה עשה הקב"ה הפך את לבב מצרים נגד ישראל ומאוהבי ישראל נהפכו לשנאי ישראל והיו בעיניהם כקוצים ומאז היו רוצים לחדש עליהם גזירות הה"ד ויקם מלך חדש למה חדש והלא פרעה עצמו היה אלא שאמרו המצריים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו אמר להם שוטים אתם, אלולי יוסף לא היינו חיים עד עכשיו, משלהם אנו אוכלים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו ג' חדשים עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו על כסא מלכותו. לפיכך כתוב ויקם מלך חדש שנהפך לאיש אחר ומעתה והלאה כדי שיהיה מרוצה לעם היה מראה שנאתו לישראל יותר מכל עמו ה"ד ויאמר אל עמו הוא התחיל בעצה תחילה ויאמר הבה נתחכמה איך נשעבדם, אחת לאחת בחכמה עד שבאים לירידה תחתונה ועוד הבה נתחכמה כמה היא עולה כוחן של ישראל כדי להודיע כמה קושי העבודה הצריכה להם להשתעבדם להשתבר את כל כחן ולהחליש את גבורתם עד למאוד שלא יהיה נוסף עלינו כי תקראנה מלחמה וכדי ליבש את ליחותם שלא יהיו ראויים להוליד עוד ולהמעיטם ולא להרבותם. ואז התיעץ עם המצריים מאחר שידוע להם שישראל רוצים ואומרים נהיה כמצרים והלכו בחוקתיהם וכל מה שהמה עושים גם ישראל עושים בכל רצונם על כן נתחכמה לבנות ערים בצורות ואמרו כל גודלים במצרים צריכין לסייע בבנינים ומסדרין גדודי חיילות חיילות בלע"ז נקרא (בוי לעגיאנען) וגם פרעה עצמ תלה מלבן על צוארו וגם מישראל בוחרין לסייע הבנין וכל ישראל רואים כל גדולי מצרים אפילו פרעה עצמו עוסק בבנין אז באים כולם ומסייעים בשמחה וטוב לב ועובדים בכל כחן כדי להשוות עצמן עם המצריים ולהראות שהמה שלים אתם ועודפים בעבודתם על המצריים והמצריים משבחים את עובדתם בשביל שעובדים הרבה ביום אחד וע"י זאת ראו המצריים כמה וכמה סכום הלבנים שיכולים לעשות ביום כשהם עושים בטוב לב. ואח"כ פורשים המצריים מהם ונשמטים מהם אחד אחד אח"כ גזרו על ישראל שכל מה שעשו ביום ראשון הישראלים כמספר וכסכום יהיו עושים כנגדן כל הימים באין מחסור ולא יעדרו דבר מהסכום הראשון ככה יעשו מיד יום יום וזאת היתה עבודת פרך כי אינו דומה מי שיש פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ההד"כ ויעבידו בפרך בתחילה בפה רך ולבסוף בפרך ואחר שהתחיל לגזור גזרו גזירה אחר גזירה גזירה אחרונה קשה משל ראשונה וגזרו מעתה יהיו ישראל לעבדים ואמרו מה שקנה עבד קנה רבו ונלקח מהם כל סף וזהב שלהם וכל מה שהיה לישראל הם היו מנצלים אותם כדי שיהיו ישראל עניים גדולים וצריכים לעבוד להם בע"כ כדי להחיות אך את נפשם לפי שאין להם מה לאכול אם לא קבלו ממצרים מדי יום ביומו פרוסת לחם ועבור זה הפרוסה היו צריכין לעבוד כל היום ולזכרון זאת תקנו חז"ל להתחיל יציאת מצרים בפסקא כהא לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא):

ושחטו אתו וגו'. וְכִי כֻּלָּן שׁוֹחֲטִין? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (קידושין מ"א):

קהל עדת ישראל. קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל; מִכָּאן אָמְרוּ, פִּסְחֵי צִבּוּר נִשְׁחָטִין בְּשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, נִכְנְסָה כַת רִאשׁוֹנָה נִנְעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְכוּ'. כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים (דף ס"ד):

בין הערבים. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה קָרוּי בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לְבֵית מְבוֹאוֹ לַעֲרֹב; וּלְשׁוֹן בין הערבים נִרְאֶה בְעֵינַי אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁבֵּין עֲרִיבַת הַיּוֹם לַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה, עֲרִיבַת הַיּוֹם בִּתְחִלַּת ז' שָׁעוֹת מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה. ערב לְשׁוֹן נֶשֶׁף וְחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה" (ישעיהו כ"ד):

יוסף מת קודם לאחיו – דכתיב וימת יוסף וכל אחיו (שמות א׳:ו׳):

ובריתך ינצרו. בְּרִית מִילָה, שֶׁאוֹתָם שֶׁנּוֹלְדוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא מָלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְהֵם הָיוּ מוּלִין וּמָלִין אֶת בְּנֵיהֶם: