פרשנות מצטטת על שמות א:כב

וידבר, לאמור. דעת המפרשים כי מלת לאמר בכל התורה לאמר לישראל, והטעם אמר ה' למשה אמור לישראל דברי אלה, אמנם אין זה מספיק לכל המקומות, ובפרט במאמר המצות שנאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן ויאמר ה' א"מ לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן השיב הרמב"ן על פירוש זה ממקומות רבות, וי"מ שבכ"מ שהוזכרו דברי האומר כמות שהם בלי לשנות הגוף מנכח אל נסתר, יבא מלת לאמר, והטעם (פאָלגענדע וואָרטע, וויא פאָלגט), ואלו לא הוסיף תיבת לאמר, לא יתכן לדבר בלשון נכח, כ"א היה צריך לשנות הגוף אל נסתר, וזה דעת הרשב"ם בשמות בויצו פרעה לכל עמו לאמר, טעם לאמר. וכן אמר להם, כל לאמר שבתורה הוא כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, והוכיח פי' זה בפ' שמיני וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר אליהם שפי' אליהם אל משה ואהרן, ומזה הוכחה על כל לאמר שפירושו למשה, והיטב ממנו פי' הרמב"ן (בפ' וארא) שכתב והנכון בעיני כי מלת לאמר להורות על בירור הענין בכ"מ, וידבר ה' אל משה באמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר, ולכן יתמיד בזה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחדות, כי המקור לבירור הענין, עכ"ד. אמנם מדמצינן בכמה מקומות בספורי מעשים אמירות גמורות וברורות ולא מסופקות וברמיזות, ולא הוזכר בהם מלת לאמר (כבבראשית א' כ"ח) ויאמר להם ה' פרו ורבו, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, נ"ל להוסיף על הרמב"ן שנכלל במלת לאמר המוזכר באמרי המצות, גם פירוש המצוה ובאורה, כי המצות הכתובות בתורה אינם רק כללי המצות, אמנם פרטותיהם אינם מבוארות במקרא, ובאמת גם פרטותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם נאמרו למשה בסיני, וע"ז רמזה התורה במלת לאמר, להודיע שדבורו ית' אל משה בעניני המצות היתה אמירה גמורה וברורה עם פרטותיהם ופירושיהם. ויש מהוראת לאמר ביאור פרטי הדברים הנדברים תחלה בדרך סתמי, כמו ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו, ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, שבמלת נח ויוסף לבד נעלם ממנו טעם קריאת שמות אלה, וכשרצה לבאר התכלית המכוון בקריאת שם זה, הקדים תחלה מלת לאמר, כלומר המובן הפרטי בזה, אם הנחמה אם ההוספה. וכן (ש"ב ה') ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כ"א הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבא דוד הנה, מלת לאמר הראשון הוא להוראת סגנון הלשון, ולאמר השני הוא ביאור למאמר. הסירך העורים והפסחים; והטעם הם החליטו בנפשם כי מן הנמנע שיבוא דוד שמה לחסרון יכלתו, אבל העלימו כונתם זאת ונמנעו מלומר לו דברים כאלו בבירור גמור, לכן אמרו מאמר סתום לא תבא כ"א הסירך. ובא הכתוב לבאר שפנימית מחשבתם במאמר זה הוא, שלא יבא הנה, כלומר לא יוכל לבא הנה בכל אופן, לכן הקדים מלת לאמר, ולזה נאמר תחלה לא תבא בנכח, ואח"כ לא יבא בנסתר. (כעין זה כתב בס' מי מלא); וממה שפירש"י (כי תבא כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך לשון הבדלה והפרשה, יש סמך גדול להבין בלשון אמירה ענין הביאור והפירוש שהוא בעצמו ג"כ הבדלה והפרשה, כי כל מאמר סתום סובל כמה פנים והבנות מתחלפות אמתיים וכזביים, ואחר ששוקלין בפלס השכל והדמיון היטב להוציא פנים אחד מכל שאר הפנים כפי שנראה להמבאר שהפנים הזה הוא האמתי שבמאמר, נופל עליו לשון פרישה ופירוש (אויסלעגונג) כלשון הכתוב (נחמיה ח') בתורת ה' מפורש, דהיינו הבדלה ופרישת פנים האמיתי מכל שאר פנים המדומיים בהבנת המאמר; והתלמודיים ישמשו לשון אמירה על הפירוש והביאור, אמרו (חולין ק"ד) הוא תני לה והוא אמר לה, כלומר קיבל מרבו מאמר סתום והוא פירשו וביארו מדעתו כמש"ש רש"י. ובמכדרשב"י (ויחי ד' רל"ט) וידבר ה' אל משה לאמר, מאי לאמר לגלאה מה דהוה סתים לגו. ובמכדרשב"י סוף פרשת האזינו דף ש' ע"א, בכל אתר לאמר כד"א וידבר ה' אל משה לאמר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, דאתייהיב רשו לגלאה, וכ"כ הגר"א דבור הוא דבור התורה עצמה כמו שהיא כתובה לפנינו, והאמירה הוא הפנימיית שבתורה כוונותיה וטעמי', וכן כתוב הרב"ח (ביתרו) כל דברי הקב"ה יש בהם נגלה ונסתר, ויבא הדבור על הנגלה, והאמירה על הנסתר, זהו טעם וידבר ה' א"מ לאמר, כי הגיד למשה הנגלה והנסתר, וכ"ד רז"ל במדרש איכה כי מאסו את תורת ה"צ זו תורה שבכתב ואת אמרת וכו' זו תורה שבע"פ. וכן הרנ"ו פי' לשון וידבר לאמר על התורה שבכתב ושבע"פ, אלא שלדעתו דבור הוא על שבע"פ ואמירה על שבכתב:

קידוש אחד מד' כוסות וטעם ד' כוסות נגד ד' גזירות שגזר פרעה. ונגד ד' לשוני גאולה דכתיב בקרא ואיתא במדרש רבה פ' כ"ו הדהו"ד לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז, לא שלותי מגזירה ראשונה שגזר פרעה שנאמר וימררו את חייהם. והעמיד להם הקב"ה גואל זו מרים ונקראת כך ע"ש המירור, ולא שקטתי מגזירה שניה, אם בן הוא והמתן אותו. והעמיד הקב"ה גואל זה אהרן ע"ש ההריון, ולא נחתי מגזירה שלישית שגזר ואמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והעמיד להם הקב"ה גואל זה משה ע"ש שנאמר כי מן המים משיתיהו, ויבא רוגז, זה עמלק שנאמר ויבא עמלק וגו' ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו וגו':

במדרש פ' תצוה יבא קדוש ויכפר על קדוש לכן אמר ועשו לי מקדש מאחר שהקב"ה קדוש צוה לישראל לעשות לו מקדש שהם קדושים אבל יש לדרוש שבענין המשכן נשתלמו ד' יסודין קדמאין למן היום שברא אלקים את האדם בד' יסודות עפר ממזבח העליון ממקום כפרתו (במדבר ה) מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ויסוד האש מהמלאכים ורוח מן האויר העליון מים מן מים העליונים משבא נחש והטיל בה זוהמא (ירמיה ב) באות נפשה שאפה רוח וטמאה רוחו וכשלקחה מן הפרי טמאה גופו ונטמאו כל ד' יסודותיו בזה גרמה מיתה לכל ד' יסודות ואות מ' סימן מות משחית מלקות איהי סימנא ד' מיתות ב"ד ומתמן סליק ונחית סליק במ' ונחית בד' אינין ד' רוחין דמתפרשין מגו דכר ונוקבא ממסאבותא ובגינייהו ד' מיתות ב"ד ומתמן סליק למ' מלקות והיינו מ' סימנא דמות ומסאבא דמלאך המות כי ד' פעמים מ' נתחברה עם ו"ת הרי ד' רוחות לכן הוצרך להתגלגל אד"הר באברהם נתקן עפר כמ"ש (בראשית ית) ואנכי עפר ואפר (ישעיה מא) יתן כעפר חרבו גם מים יקח נא מעט מי"ם והשענו תחת העץ של אד"הר ויצחק לתקן יסוד האש העלהו שם לעולה. ולפי שמים העכורים כשירדו מעכירתם נעשו צלולים יורד העכירות למטה ונעשה עפר ונשארו מים צלולים כן (קהלת יב) ישוב העפר אל הארץ כשהיה ויצא מאברהם ישמעאל ולפי שעפר אינו קשה כ"כ רק במעט מים מגבל לכן עשה ישמעאל תשובה סוף ימיו ז"ש (בראשית יח) ויתן אל הנער לעשותו שהוא ישמעאל כי במעט מים נטהרה העיסה ונגבלה חלתו של עולם רק שפירסה, שרה נידה ולא היה עת לטהר לעיסה לגמרי ולפי שיצחק הוא אש יצא ממנו סיג של עשו בקליפה קשה כברזל אש מפעפעו וכן העולם בכללו נטמאו ד' יסודות בד' דורות יסוד הרוח באנוש (איוב לב) אכן רוח הוא באנוש יסוד המים במבול יסוד האש בסדום יסוד העפר בדור הפלגה הבה נלבנה ד' דורות אלו גלגלם הקב"ה למצרים פרעה יסוד העפר שיעבוד אותם בחומר ובלבנים כמ"ש (שמות א) ויצו פרעה לכל עמו שאף על עמו גזר ותלה לבינה בצווארו של פרעה כי הוא יסוד כבד שבכלן (שם ח) והכבד לב פרעה כמ"ש במ"ר משלי כז) כובד אבן ונטל החול וכעס אויל זה פרעה כבד משניהם. כנגד יסוד המים גזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו גם היה לוקח בניהם ושורפן לאלקיהם כמ"ש ע"פ ירמיה יא) ויוציאם מארץ מצרים מכור הברזל הרי יסוד האש. גם שיעבדן (שמות ו) ולא שמעו אל משה מקוצר רוח הרי יסוד הרוח. הוציאם משם וקרבן לפני הר סיני (תהלים סח) ההר חמד אלקים לשבתו לטהר יסוד העפר אדמת קודש היא לטהר יסוד המים אמר וכבסו שמלותם לטהר יסוד האש (שמות יט) והר סיני עשן כולו לטהר יסוד הרוח נפשם יצאה בדברם. ישראל במדבר חזרו וטמאו ד' יסודות בעגל יסוד האש במרגלים יסוד הארץ שהוציאו דיבה עליה במסה ובקברות התאוה ובתבערה במים ברוח יתירה דהוי בהון למיכל בישרא. במשכן צוה הקב"ה לכפר על ד' יסודות לטהר יסוד העפר (שם כ) מזבח האדמה תעשה לי לטהר מים כיור לרחצה לטהר אש (ויקרא ו) אש תמיד תוקד ע"ג המזבח לטהר יסוד הרוח (במדבר כח) ריח ניחוח לי"י ז"ש ככל אשר אני מראה או"תך ר"ל ד' יסודות שלך כך הוא תבנית המשכן לכל כליו וכן תעשו המצות בד' יסודות. ועשו לי מקדש שיהיה כלול מארבעתן ר"ל יעשו לי בעצמן מקדש באבריהם ובד' יסודותם ושכנתי בתוכם דייקא כי ד' יסודות הן הן ד' אתוון קדישין מים י' אש ה' רוח ו' עפר ה' וכשהם עושים תורה ומצות ביראה ובאהבה הרי נשלם שמא קדישא והקב"ה שוכן בתוכם ממש. רז"ל דרשו (במגילה) תוך תוך שאין קדושה פחות מעשרה ז"ש ועשו לי מקדש ולעולם לא ירדה שכינה בפחות מעשרה ז"ש ושכנתי בתוכם כל מקום שיש עשרה שם (תהלים פב) אלקים נצב בעדת אל. ואין עדה פחותה מעשרה (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה תוך בני ישראל ז"ש ושכנתי בתוכם:

לא חסה עליך עין וגו'. לא חסת עליכון עינא דפרעה רשיעא למעבד לכון טבא חדא לאנחא לכון משעבודכון לרחמא עליכון וגזר עליכון גזירת גמירא למרמי ית דכוריכון בנהרא לאבדא יתכון בעידן דהויתון במצרים: