וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃
ספורנו
רַחוּם. עַל הַחַיָּבִים לְהָקֵל עָנְשָׁם בְּקָרְאָם אֵלָיו, כְּאָמְרוֹ "פְּנֵי ה' בְּעוֹשֵׂי רָע וְכוּ'" (תהלים לד:יז), "צָעֲקוּ וַה' שָׁמַע" (תהלים לד:יח). וְרוֹאֶה בָּעֳנִי נִדְכָּאִים, כְּעִנְיַן "וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ" (שמות ג:ט).
ברכת אשר
וקצת ראיה לדעת מקרא הוא בכך שבריש ס' שמות, עד לתחילת השעבוד, בא לשון "בני" (א, א, ט, יג), ורק אחר כך לשון "עברי", אך ר' שם (ב, כג וכה; ג, ט-י, יג-טו ויח; ד, כט ולא; ה, טו ויט).
שד"ל
ואנכי מעשיהם ומחשבתיהם באה, על דרך הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג' ט'), ואמר באה בל' יחיד על מחשבותיהם, על דרך בנות צעדה עלי שור (ברא' מ"ט כ"ב), ספתה בהמות ועוף (ירמיה י"ב ד'), וזה נוהג הרבה בל' ערבי. והכוונה: מעשיהם ומחשבותיהם באו לפני, וזה יביאני לקבץ את כל הגוים והלשונות, ולהראות לכל בני עולם את אחדותי, ושהאלילים אין בהם ממש, ואז החוטאים יקבלו ענשם, וכמו שסיים ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', ועיין בפסוק שאחר זה.