פרשנות מצטטת על שמות ה:י

כאשר בהיות התבן: היה נ"ל (נגד הטעמים) שהוא חוזר למעלה, הנוגשים היו אצים כאשר בהיות התבן, כי היה רחוק בעיני שיאמרו בפיהם כלו מעשיכם עכשו שאין לכם תבן, כמו בזמן שהיה לכם תבן, כי זה דבר שאין הדעת סובלתו. והלא תראה בפסוק שאחר זה מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום, ואינו אומר כאשר בהיות התבן. והייתי אומר כי הנוגשים לא היתה פקודתם אלא לזרז העושים במלאכה, ולקחת מהשוטרים סכום הלבנים דבר יום ביומו, ולהכותם אם יחסר מהם, ואמנם דבר אין להם עם התבן, ינתן או לא ינתן לעושי המלאכה, לפיכך היו עושים עצמם כבלתי יודעים שאיננו ניתן להם, והיו אומרים כלו מעשיכם דבר יום ביומו, וכן מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום, כלו' מה החדוש הזה שלא כליתם חקכם? וזה טעם מדוע, איך היה החדוש הזה (ע' למעלה א' י"ח), הרי מבואר שעשו עצמם כבלתי יודעים הסבה הגורמת. ועתה (אדר תרי"ד) ראיתי כי כל זה לא יתכן, שהרי למעלה (פסוק ו' ופסוק י') מבואר כי הנוגשים הם הם שקבלו מפרעה הצווי והודיעוהו אל העם לאמר כה אמר פרעה איננה נותן לכם תבן, ואיך יעשו עצמם כבלתי יודעים שאין להם תבן? ועוד (כאשר העירני תלמידי מוהר"ר דוד חזק) השוטרים המוכים היה להם להשיב לשאלת הנוגשים מדוע לא כליתם חקכם ולומר להם כי הסבה היא מפני שאין להם תבן; אבל השוטרים לא השיבו כך, כי כבר הקדימום הנוגשים באמרם כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן; ובראותם כי הנוגשים היו מוכרחים מפני צווי פרעה לאטום אזנם מלשמוע טענתם, הלכו וצעקו אל פרעה עצמו. ומלת מדוע גם היא על מקומה תבא בשלום, וענין השאלה הוא: איך היה שזדתם לעבור על מצות המלך (כמו למעלה א' י"ח), כי נרפים אתם ואוהבי הבטלה, והעדר התבן איננו סבה מספקת, כי הרבה פנאי יש לכם לקושש קש וללבון הלבנים, אלא שאתם עצלים, ומאבדים הזמן בדברים בטלים.

למה הרעותה אחרי הודיע אלהים את משה פעמים (לעיל ג יט, ד כא) שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך מדוע יתרעם. ואמר ר"א (אבן עזרא על שמות ה׳:כ״ב) כי חשב משה כי מעת דברו אל פרעה בשליחות ה' יקל מעליהם ויחל האלהים להצילם, והנה פרעה הכביד והרע, וזה טעם למה הרעותה, כי זה הפך מה שאמרת לי ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳), וארד להצילו (שם ח) ואיננו נכון בעיני, בעבור שאמר והצל לא הצלת, ואין ההצלה רק יציאתם מן הגלות: ולפי דעתי שחשב משה רבינו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו, ולא באות ומופת, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים וכשאמר לא ידעתי את ה' יצוה לעשות מיד לפניו אות התנין, והוא לא ישמע, ויכה אותו בו ביום בדם ואח"כ בכל המכות. וכשראה שעמדו שלשה ימים והוא יריע להם בכל יום, וה' לא כהה בו, ולא נתגלה למשה להודיעו מה יעשה, אז חשב משה כי ארוכה היא:
ויתכן שהיו בזה המעשה שספר הכתוב ימים רבים, כי כאשר הוכו שוטרי בני ישראל עמדו ימים עד שדברו עם פרעה עצמו, ואמרו לו למה תעשה כה לעבדיך (שמות ה׳:ט״ו), כי אין ברשות כל אדם לבא בהיכל מלך פנימה ולדבר אליו פנים בפנים, אף כי שוטרי העם הנבאשים בעיניו, והנה סבלו עמלם ולחצם ימים רבים והיו באים עד לפני שער המלך עד שנשמעה צעקתם לפני המלך וצוה שיבאו לפניו וידברו עמו וכן אפשר ששב משה אל ה' ואמר למה הרעותה אחרי ימים מעת שפגעו בו השוטרים: ובאלה (שמות רבה ה׳:י״ט) אמרו ויצאו נוגשי העם ושוטריו (שמות ה׳:י׳), כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים, ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין ועוד אמרו (שם ה כד) ויפגעו את משה ואת אהרן (שמות ה׳:כ׳), אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה אל משה במדין ואמר לו לך שוב מצרים, בא משה ממדין ואהרן ממצרים, ופגעו בהם שוטרי ישראל כשהן יוצאין מלפני פרעה:
וכן ראיתי עוד במדרש חזית (שה"ש רבה ב כב) דומה דודי לצבי (שה"ש ב ט), מה צבי זה נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, וחזר ונכסה מהן וחזר ונראה להם וכמה נכסה מהם, רבי תנחומא אמר שלשה חדשים, הדא הוא דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן. ורבי יהודה ברבי אומר לקיצין. כלומר, כי לשון פגיעה לפרקים היא: והנה היו ימים רבים מעת דבר לו השם ובואו אל פרעה ולכן כששב משה אל ה' אמר למה הרעותה לעם למהר לשלוח אותי קודם שהגיע הקץ, כי לא היה ראוי לשלוח אותי עד שתרצה להצילם, כי עתה הרעותה להם ולא הצלת אותם ואם ככה את עושה להם יסופו ברעה אשר תמצאם ולכן ענה אותו עתה, בעת הזאת, בקרוב, תראה אשר אעשה לפרעה, כי לא אאריך לו כל כך כאשר חשבת, וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו: